מצחיק רצח: פיל הארטמן היה אחד האנשים המצחיקים בעולם. עד הסוף

ההיסטוריה של הקומדיה האמריקאית בכלל, ו"סאטרדיי נייט לייב", מלאה בסיפורים טראגיים של חיים שנגמרו מוקדם מדי. לרוב זה כתוצאה מהתמכרות לסמים או אלכוהול, אבל אתמול (28.5) ציינו 25 שנה למותו של קומיקאי מצחיק, נחמד, אהוב ודווקא חסר נטייה להרס עצמי- פיל הארטמן. הקומיקאי הקנדי-אמריקאי כיכב ב-SNL, "עיקר החדשות" (NewsRadio), "משפחת סימפסון" ומספר סרטים וסדרות קומיים לאורך שנות התשעים, עד שנרצח על ידי אשתו כחלק מרצח-התאבדות. זהו בהחלט סיפור שואו-ביז עצוב ומזעזע, אבל הבא ונדלג לרגע על העיסוק בטרגדיה, ובמקום זה נחגוג את הכישרון של הארטמן, ההשפעה שלו על הקומדיה והצחוקים שהוא נתן לנו. ואם אתם קוראים את זה ואומרים "היי רגע, מי זה?" – אז זה הזמן לגלות את האדם המוכשר הזה, ולמה מותו אבדה כזו גדולה. 

פיל הארטמן נולד ב-1948 באונטריו, קנדה. הוא למד עיצוב גרפי, ואף עיצב עטיפות לאלבומים של להקות כמו "אמריקה" ו"פוקו", אבל מצא את מקומו די מהר בעולם הקומדיה. הארטמן הצטרף לקבוצה הקומית הלוס-אנג'לסית "הגראונדלינגס", שם פגש שני אנשים שיהיו מהותיים בקריירה העתידית שלו – פול רובנס וג'ון לוביץ. הארטמן עזר לרובנס, שאז בדיוק בנה את דמות מנחה הילדים המשונה פי-ווי הרמן, לפתח מופע בימתי בכיכובה של הדמות, שזכה להצלחה כבירה. זה הוביל לספיישל ב-HBO בהשתתפות הארטמן, סרט בבימויו של טים ברטון וסדרת ילדים מצליחה, בהם הוא הופיע בתפקידים קטנים. באותה עת הארטמן כבר הותיר חותם קטן על עולם הקומדיה של ארצות הברית, אבל פסגת הקריירה שלו הייתה עוד לפניו: ב-1986, לאחר המלצה מחברו ג'ון לוביץ, הוא הצטרף לקאסט של "סאטרדיי נייט לייב".

ב-1986 "סאטרדיי נייט לייב" הייתה בתקופת מעבר, היוצר המיתולוגי של התכנית לורן מייקלס בדיוק חזר לנהל את העניינים, והקאסט הנסיוני שנשכר בעונה הקודמת (שכלל את רוברט דאוני ג'וניור, אנתוני מייקל הול וג'ואן קיוזאק) הוחלף בצעירים לא מוכרים, לפחות דאז, כמו דיינה קארבי ופיל הארטמן. בתקופתו בתכנית הארטמן כונה "הדבק", כי הוא בדרך כלל לא גנב את ההצגה, שיחק דמויות משניות, עשה הרבה חיקויים, אף פעם לא פרץ ממש – אבל הוא היה העוגן שהתכנית הייתה צריכה כדי להתקיים. כולם אהבו את הארטמן – הוא היה נחמד, צנוע, טוב בשיתופי פעולה ומוכשר כשד, בין אם זה בחיקויים של ביל קלינטון, פרנק סינטרה או צ'רלטון הסטון, או במערכונים יותר נסיוניים כמו "השף האנאלי" (לא מה שאתם חושבים!), איש המערות העורך דין שהופשר, או המערכון בו הוא ולוביץ משחקים שחקן ומפיק הוליוודי בשנות השלושים.

הארטמן המשיך לשתף פעולה עם חבריו מ-SNL, עם הופעות קטנות אבל זכורות בסרטים של מייק מאיירס, כריס רוק וביל מארי, ועשה לעצמו שם בתור אחד מהכוכבים האורחים האהובים והתדירים ביותר בתכנית קטנה בשם "משפחת סימפסון". הארטמן דיבב מספר דמויות בתכנית, אך האהובות ביותר היו ליונל האץ, עורך הדין הגרוע ביותר בעיר, וטרוי מקלור, שחקן שחצן שמופיע בדרך כלל בסרטוני הדרכה ופרסומות, ותמיד דואג להזכיר את הופעותיו הקודמות בסרטים כמו "גלאדיס הפרד המגניב" ו"הצוואר של הנשיא נעלם". הפרק הזכור ביותר בכיכובו של הארטמן הוא "דג בשם סלמה" מהעונה השביעית של התכנית, בו מקלור מתחתן עם סלמה, אחותה המגעילה של מארג', כדי להשכיח שמועות לגבי יחסיו האינטימיים עם דגים, מה שמוביל לקאמבק בשביל מקלור ותפקיד בגרסת המחזמר של "כוכב הקופים".

לאחר "סאטרדיי נייט לייב", הארטמן מצא לעצמו תפקיד בסיטקום הנהדר "ניוזרדיו" שם גנב את ההצגה (בתפקיד שדי הקדים את זמנו, שדרן שמרן) מחברי הקאסט האחרים שכללו כוכבים עתידיים כמו סטיבן רוט ("בארי"), אנדי דיק וג'ו רוגן. הוא גם זכה לתפקידים קולנועיים, בדרך כלל בתור נבלים מגוחכים ושחצנים בסרטים כמו "חיילים קטנים" או קומדיית חג המולד של שוורצנגר "מתנה בלתי אפשרית", אלה בדרך כלל לא היו סרטים שראויים לכישרון של הארטמן, אבל הוא תמיד נתן את כל כולו והיה נקודת אור בסרטים המטופשים האלו, אבל אז ב-1998, ברין אומדל, אשתו של הארטמן, שסבלה שנים מהתמכרויות שונות, רצחה אותו והתאבדה, וכך השאירה חלל ענק בעולם הקומדיה האמריקאית. 

לאחר מותו הארטמן זכה לכבוד רב: התפקידים שלו ב"משפחת סימפסון" מעולם לא לוהקו מחדש, והפרק האחרון בו דיבב היה מוקדש לו, כמו גם הסרט "חיילים קטנים". ביל מקניל, הדמות של הארטמן ב"ניוזרדיו", מתה אחריו עם פרק לזכרו של הארטמן בו חבריו לתחנה מעלים זכרונות עליו ועל הדמות, חברו הטוב ג'ון לוביץ לוהק לסדרה במקומו, ואף נכנס לסכסוך עם חברו לקאסט אנדי דיק – אותו האשים בכך שגרם לאשתו של הארטמן לחזור לעשות קוק, מה שהוביל להידרדרות שלה. דיק ולוביץ אף הלכו מכות סביב הנושא מחוץ למועדון סטנדאפ ב-2006 (מותו של הארטמן אולי טראגי, אבל אתם חייבים להסכים שמדובר כנראה במכות הכי מגוחכות בהיסטוריה). 

הארטמן מעולם לא פרץ באמת, אפילו באמריקה. תפקידיו הגדולים היו תפקידי אורח או תפקידים משניים אבל הוא היה מצויין בתפקידים האלה וכמו מיתות מוקדמות של יוצרים כמו ג'ים הנסון או אנדי קאופמן, זה משגע לחשוב מה הארטמן היה יכול לעשות אילו לא היה נרצח. כאשר הצטרף ל-SNL הוא אמר שעשה זאת כמקפצה לכתיבת סרטים בהם יוכל לככב, אך מעבר לסרט של פי-ווי הרמן הוא לא זכה ליצור את הסרט שלו. אולי הוא היה יכול ליצור קומדיה משוגעת, להפתיע עם הופעות דרמטיות, להיות שחקן אופי, להפציע בתפקידים קטנים בסרטי קומדיה עד היום – אבל זה לא קרה. לפחות הזיכרון של הארטמן חי בקרב אלו שהכירו אותו, ואלה שהושפעו ממנו, והוא הוכחה לכך שגם אנשים שקטים, נחמדים, שלא גונבים את ההצגה, יכולים להיות ה"דבק" שמחזיק את הכול ביחד.