"פיפ"א: חשיפה" עוסקת במה שכולם רוצים להדחיק כשהם רואים כדורגל

למאבק בשחיתות יצא שם רע. בעולם שבו כל אחד מאיתנו נאבק בד' אמותיו, ויש בעיות מוחשיות שמפריעות לנו – בין אם אלה שאלות כלכליות או בטחוניות – סוגיית "נקיון הכפיים" נתפסת כמשהו אליטיסטי, פריבילגיה של פקידים אפורים או אקדמאים גבוהי מצח. במערכות בחירות, אנשים לא רק שכבר לא מצביעים על שחיתות – לעיתים אפילו מעמדם של פוליטיקאים מושחתים נעשה עוד יותר חזק. בין אם זה בגלל שהם "הרמאים שלנו" או בגלל ש"רודפים אותם". אבל לפעמים, גם המושגים הערטילאיים האלה של "שחיתות" ו"טוהר מידות" מקבלים צורה פיזית. לפעמים אנחנו רואים מול העיניים את התוצאות של משטר שמנוהל על ידי אינטרס אישי. בנייני הולילנד המכוערים בליבה של ירושלים הם דוגמא טובה: הרי אין דרך בה מגדלים כאלה היו עולים לאוויר, אלמלא היו מעורבים שם אינטרסים נסתרים.

שבשבוע הבא תיפתח לעיני העולם עוד תצוגה מוחשית מאוד, גדולה פי כמה ממגדלי הולילנד, לאופן בו שחיתות ואינטרסים זרים יכולים להשפיע על החיים של כולנו. זה יקרה כאשר תישמע שריקת הפתיחה של מונדיאל 2022 – טורניר הכדורגל הגדול בעולם יתקיים בחורף ולא בקיץ, במדינה עם משטר שמדכא זכויות אדם, היא גם מדינה שלא ערוכה לאירוח של טורניר בסדר הגודל הזה: קטאר.

רגע לפני שהמונדיאל ייצא לדרך, סדרה חדשה, שעלתה לאחרונה בנטפליקס, מנסה להסביר איך הגענו לאבסורד הזה: "FIFA Uncovered" ("פיפ"א: חשיפה"). הסדרה, בת ארבעה פרקים, מגוללת את הסיפור של פיפ"א, הגוף שמנהל את הכדורגל העולמי – אלו שמחליטים, בין היתר, היכן יתקיים המונדיאל – ואיך הם הפכו מאיגוד של התאחדויות כדורגל מרחבי העולם, גוף ללא מטרות רווח – לקונגלומרט שמגלגל מיליארדים. ולא תמיד בכיוון הרצוי.

זה לא הדוקו הראשון שנעשה על פיפ"א – קדמו לו גם סרטים אחרים – אבל הסדרה עושה חסד עם הצופים שלה בכך שהיא מסבירה היטב את השורשים שיצרו את השחיתות (זו שגרמה, בין היתר, גם להעברת המשחקים לקטאר) אבל גם למהפכה ארגונית לא קטנה, שהובילה למעצרים המוניים ולהתפטרותו של נשיא מיתולוגי אחד. זהו גיבור הסדרה, לטוב ולרע, ספ בלאטר – מי שהתחיל בתור מנהל טכני בפיפ"א ב-1975, הפך להיות יד ימינו של הנשיא הברזילאי הוותיק ז'ואאו הבלאנז', ואז פעל נגדו והשתלט על מוקד הכוח בעצמו, עד שהשאפתנות חסרת המעצורים שלו הובילה, בסופו של דבר, גם לירידתו מן הבמה בדרך טראגית: הוא אמנם נותר אדם חופשי, אבל התדמית שלו נהרסה ונאסר עליו לעסוק בענייני כדורגל לפחות עד 2027. אם תרצו, מדובר בסיפור קלאסי של עלייתו ונפילתו של פוליטיקאי: מתחיל בקטן עם כוונות טובות, מתפתה לטעם המתוק של השררה, ומאז כבר אין לו תקנה.

כדרמה פוליטית, "פיפ"א נחשפת" היא סדרה איכותית במיוחד: היא לוקחת את פיפ"א, שנתפסת בקרב הציבור הרחב בתור גוף די אפור שנמצא בשולי המשחק היפה (או בתור כותרת של משחק מחשב), ומפרקת אותה עד שנחשפות כל האמביציות וכל הכסף השחור במסדרונות. כיצד שוחד הביא לאירוח המונדיאל בדרום אפריקה, איך נבחרו פקידים בכירים בארגון בזכות מעטפות עם כסף שהגיעו לידיים הנכונות, ואיך נבחר בלאטר שוב ושוב לראשות הארגון – למרות שהחשדות נגדו מלווים אותו כבר הרבה זמן. ולבסוף, גם איך כל המנגנון הרקוב, כזה שהרקיב גם את האנשים הטובים שבאו בפתחו, הוביל לבחירה הגרוטסקית בקטאר, לשינוי הקיצוני בלוח השנה של הכדורגל (כאמור, מונדיאל בחורף), לבעיה המוסרית סביב שיתוף פעולה עם המשטר הקטארי, ולחמור ביותר – למותם של אלפי פועלים שעבדו בחום קיצוני בעבודות התשתית במדינה שנדרשו סביב אירוח משחקי הגביע העולמי.

גם אם אנחנו רוצים לחשוב שהשחיתות היא משהו אליטיסטי או מנותק, בסופו של דבר החלטות שנעשות מתוך שיקולים זרים (בין אם בצע כסף או שמירה על מעמד) בסוף יהיו כאלה שיפגעו בנו במקום הכי כואב. קטאר לא היתה אמורה לארח את המונדיאל הזה; ההצעה שלה לאירוח המשחקים, על פי כל הדעות, היתה טובה פחות מההצעות המתחרות – אלה של אנגליה או ארצות הברית. אבל קטאר נבחרה, כי ראשי המדינה ידעו להפעיל את האינטרסים שלהם בכיוון הנכון. היא השתמשה בכל מנוף אפשרי כדי לזכות בטורניר היוקרתי, והצליחה לנצח. והנה, העובדה היא שגם 12 שנה אחרי הבחירה, שבע שנים אחרי שבלאטר והמנגנון המושחת שלו אולצו לזוז הצידה, המונדיאל עדיין יתקיים שם. מה שמעיד על כך שהתרבות בפיפ"א אולי השתנתה כלפי חוץ (יש היום נשיא אחר והנהלה אחרת), אבל את הבעיות שיש בתוכה – ייקח עוד הרבה זמן לתקן.