אל תאמינו להייפ: פלורנטין היא שכונה מושלמת לגדל בה ילדים
בתור מישהי שנותנת פייט נאה בשנות פלורנטין אולי רק לאניטה פללי, רעות ברנע לא מוכנה לקבל את הגזרה שפלורנטין שייכת רק לצעירים סטלנים. בזכות השינוי שעברה השכונה בעשור האחרון, היא יכולה להיות המקום המושלם לגדל בו ילדים. רק תלמדו אותם להיזהר לא לדרוך על קקי
מרץ 2007, לפני בדיוק 17 שנים. אני בדיוק עומדת על המרפסת בבנבנישתי, ומעשנת סיגריה עם הבן של בעל הבית העתידי של הדירה הראשונה שלי בפלורנטין. הייתי בת 27, סיימתי תואר וחזרתי מהודו. עברתי לגור עם השותפה שלי מהדירה הקודמת שליד האוניברסיטה ועם החתול שלנו מויאל (על שם הראל מויאל. הוא היה דיבור בזמנו).
>> התל אביבים החדשים: 11 המלצות שיעזרו לכם לשרוד בשכונת פלורנטין
מאז לא עזבתי. השותפה עזבה, גם החתול. אני התחתנתי, עשיתי שני ילדים.ות, התגרשתי, אימצתי חתול חדש. התפתחתי בתחומים מסוימים, ובאחרים בטח הלכתי אחורה. אבל נשארתי בפלורנטין. אני גם מאלה שכנראה יישארו לנצח. אין לי שום אספרציות להגר לברלין או לאמסטרדם, או לחצות את גבולות העלייה ממזרח או אליפלט ממערב. זה הבית שלי כבר 17 שנה ואני אוהבת אותו, על יתרונותיו וחסרונותיו.
מה השתנה בשכונה ב-17 שנה האלה? הכל וכלום. כשהבן הגדול שלי, שהיום בן 10 וחצי, נולד – אני חושבת שהכרתי את כל המשפחות בשכונה. אפשר היה לספור אותם על כף יד אחת, גג שתיים. היום גם שיווה האלה ההודית (כי פלורנטין, הבנתן?) לא תצליח לספור אותם על ארבע כפות הידיים שלה. יש עשרות מהן. ונכון שבראייה הרחבה זו עדיין שכונה של צעירים סטלנים, אבל היא שכונה אחרת מזו שנכנסתי אליה ב-2007. אז הסתובבו בה יוני בלוך, פיני טבגר ואלי אלטוניו. עכשיו מסתובבת בה נגה ארז (וגם זה רק כשהיא בארץ).
כשיונתן עמירן מיפה את השכונה לאזורים, מיד היו לי השגות. קודם כל, לשכונה שנמצאת ליד א-לה רמפה קוראים קריית המלאכה, אבל זה כבר פורט לי על נקודות אחרות, אתםן בטח מנחשים איזה. מה שהכי הפריע לי הוא שלמרות שהמיפוי היה יחסית מדויק, נעדרה ממנו אוכלוסיה אחת משמעותית – המשפחות. ההורים, ההורות, ובעיקר הילדים והילדות. כי נכון, השכונה עדיין מתאפיינת בסטלניה, סטלניותיה וסטלנותה הכללית, אבל היא משמשת כבית גם למאות משפחות (סטלניות או לא).
בעוד שא.נשים נטולי.ות ילדים נעים להם במעגלים שבין הטוני ואסתר, ה-POC קפה והפסטה נאצי, אלה שזכו לדורות ממשיכים נעים בעיקר סביב המרכז הקהילתי, ביה"ס דרויאנוב וגינת אליפלט (המכונה גם "הגינה הגדולה" או "הגינה הצהובה"). בעלי הטף הקטנים יותר יימצאו נעים לא פעם גם סביב המעון של ויצו בפרנקל, או זה של העירייה ברחוב הקישון וגינת השעשועים הקטנה והדנדשה שנבנתה לא מזמן ליד אשכול הגנים החדש ברחוב המחוגה.
בתור מישהי שנותנת פייט נאה בשנות פלורנטין אולי רק לאניטה פללי, יש כמה נקודות ציון שאני זוכרת שגרמו לי להבין, כל פעם מחדש, שפה אני נשארת. הראשונה לא קשורה לילדים, קרתה עוד לפני שהם נכנסו לחיי, והיא כמובן הרגע המיוחל בו נפתח הסופר פארם בפלורנטין פינת הרצל. היום, כשיש גוד פארם תחת כל עץ רענן ואדוויל אפשר לקנות גם בפיצוציות, זה אולי נראה מטופש – אבל אי אז ב-2010 (או משהו כזה), זו היתה חתיכת התרגשות. שמפו בהישג יד מבלי להצטרך להרחיק עד אלנבי. לא ייאמן. זה כמובן הפך לעניין שמיש ביותר כשאותם מפלצות קטנות כן נכנסו לחיי, כי לכו אתםן עד מגדל שלום כדי לרכוש חיתולים ומגבונים ארבע פעמים בשבוע. ווין.
נקודת הציון המשמעותית הבאה היתה הפתיחה של המרכז הקהילתי, מה שאנחנו קוראות לו "המתנ"ס", בשנת 2015. עד אז הייתי נודדת עם הגדול לצוציגן בגן מאיר, לבית תמי, לבית צ'רנר ביפו. והנה, תראה צוץ, ג'ימבורי משלנו. מה אתן יודעות. ימי הג'ימבורי תודה לאלוקימה כבר מאחוריי (לפחות עד הנכדים. אני לגמרי מוכנה), אבל שלל חוגים ליוו ועוד בטח ילוו אותנו במקום במהלך השנים.
בספטמבר 2016 פתח את שעריו המקום שאז עוד לא היה רלוונטי עבורי אבל נכון לחמש השנים האחרונות בו אני מבלה את רוב שעות אחר הצהריים – ביה"ס העירוני דרויאנוב. אין לי באמת למה להשוות כי הילדים שלי מעולם לא הלכו לבי"ס אחר, אבל מהרגע הראשון היה ברור שלמרות שחינוך ציבורי וממלכתי, זה מקום ממש ממש בסדר. שעות על גבי שעות במגרש הכדורגל בביה"ס הוכיחו לי שוב איזה כיף זה שיש בשכונה הוריםות שאני נהנית לבלות בחברתם (וגם הוכיחו לי סופית שיתושות אוהבות אותי ממש. אבל ממש).
ואז הגיעה שנת 2019 ואיתה ההשקה החגיגית של "הפארק" – גינת אליפלט, רחבת ידיים, ירוקה, גדולה, נעימה והכי שדרוג לגינונת הקטנה שבה שרצנו עד אז (שבינתיים נהרסה לטובת כביש), שכונתה "גינת הטרקטור". אני זוכרת את השבת הראשונה בגינה, חשתי עצמי מינימום תושבת הצפון הישן (ואני שונאת את הצפון הישן).
לשם מה נועד כל הרימניסינג הזה? קודם כל, בשבילי, כי אני אדם נוסטלגי ואם מישהו מוכן להעניק לזה במה אני לא אסרב (לפעמים זה אפילו משתלם). מעבר לזה, כדי להשיב שוב לכל אלה שפתחו ופותחים עליי עיניים במהלך השנים הודות לעובדה שאני מגדלת ילדיםות בפלורנטין. נכון, הם יודעים מגיל צעיר להזהר שלא לדרוך על קקי ברחוב ואחת הדמויות הראשונות שהם למדו לזהות בשמה היא סימה, אבל מבחינתי, השכונה הזאת היא הרבה יותר.
מבחינתי, פלורנטין היא המקום שיכול לתת לי הכי הרבה במסגרת המגבלות הרחבות יותר, וב-17 שנים האחרונות זה עובד סבבה. לפני כמה חודשים אמר לי אחד החברים הטובים, שעבר עם המשפחה בקיץ האחרון לאמסטרדם, שרק אחרי המעבר הוא הבין שאין ולא יהיו א.נשים כמו אלה שמגדלים את הילדים שלהם בדרום תל אביב. אני נוטה להסכים.