"פליישמן בצרות" מצילה את דמות היהודי הצעיר והחרמן מעצמו

השם "פליישמן בצרות" מבטיח לנו לפחות שני דברים: יהודי אחד (1) וצרות (מספר לא נודע שלהן, אבל הוא בוודאות גדול מ-1). הפרק הראשון של הסדרה אכן ממהר לקיים: טובי פליישמן (ג'סי אייזנבג) הוא רופא לא כל כך צעיר – כבר בן 41, אבל הבייבי-פייס של אייזנברג מרכך את זה ועוזר לו להיראות קצת כמו ילד מגודל, מה שהולם מאוד את מצבו הרגשי הטינאייג'רי – שהתחתן צעיר מדי עם אישה לא כל כך נחמדה, מתגרש ומגלה את עצמו מחדש בתור רווק ניו יורקי שכל התענוגות והזוועות של המעמד הזה מציעים לו.

טובי פליישמן הוא נצר מפורש לשושלת ארוכה של יהודים צעירים (יותר ופחות), נוירוטיים, חרמנים, עם תסביכים סביב המוצא שלהם, האימהות שלהם, הנשים שלהם. האב הקדמון שלהם הוא כנראה הגיבור של "מה עובר על פורטנוי?" של פיליפ רות' (גם פליישמן מבוסס על רומן באותו שם, של הסופרת היהודיה-אמריקאית טאפי ברודסר-אקנר), וממנו יצאו שלל יוצרים וגיבורים, שכולם גם מאופיינים בקושי רב להפריד בין היוצר לגיבור: יש את וודי אלן ושלל הוודי אלנים שלו על המסך, שכולנו יודעים מה קרה איתו בסוף, יש את לארי דיוויד וג'ורג' קוסטנזה – אתם יודעים, ג'ורג' קוסטנזה, האיטלקי הידוע, שהוא בכלל לא יהודי שהודבק לו שם משפחה איטלקי כי ב-NBC חשבו שיהודי אחד בתפקיד הראשי זה מספיק לסיטקום החדש שלהם ואפילו ג'ונתן איימס הסופר וג'ונתן איימס הדמות ב"משועמם" הקאלטית של HBO, שגילם ג'ייסון שוורצמן היהודי בהחלט (רוצים עוד? אותו שוורצמן גילם גם סוג של פיליפ רות' צעיר בסרט "Listen Up Philip" של אלכס רוס פרי). רק ג'יי דפלאס גילם שתי דמויות כאלה בעשור האחרון: פעם בתור הבן הסורר ג'וש פפרמן ב"טרנספרנט", כנמראה הסדרה השניה הכי יהודית שנעשתה בארצות הברית אחרי "תרגיע", פעם בתור ביל דובסון ב"The Chair" של נטפליקס.

ההשפעה של פיליפ רות' הייתה כל כך עמוקה שאפילו הגיק היהודי האיקוני של "אמריקן פאי", ג'ים לוונשטיין, שזיין, כזכור לכולנו, את הפאי החמים על שמו נקרא הסרט, בסך הכל הלך בשביל שסלל עבורו אותו פורטנוי מיוסר, שבסצינה שטלטלה את ארצות הברית של שנות ה-60 וה-70, ניסה לקיים יחסי מין עם פיסת כבד שאימו קנתה לארוחת צהריים, מאכל הרבה פחות כל אמריקאי. אולי זו ההתקדמות שיהודות ארצות הברית עשתה ב-30 השנים האלה: מג'ואיש ליבר לאמריקן פאי.

אלא שתחילת הצפייה ב"פליישמן בצרות", בין היתר בזכות ה"צרות" שמובטחות לנו והפעילות המינית הרעננה והאובססיבית שמתפרצת מדמותו של אייזנברג כבר בדקות הראשונות של הפרק הראשון (שעולה היום, 22.2, לדיסני+) מעוררת לחץ מכל הסיבות הלא נכונות. ראינו דמויות כאלה בשנים האחרונות – והן כבר לא הגיבורים של קומדיות שנונות בערך-רומנטיות. הצרות שהן מסתבכות בהן אינן כיפיות. כשפליישמן ספק מפלרטט עם קולגה, רופאה צעירה, ספק נרתע מהפלירטוטים שלה איתו – המחשבה שמיד עוברת בראש: אנחנו ב-2023. האם הולכים לקנסל את פליישמן? האם אלו הן הצרות? כי פליישמן, צריך לציין, מאוד משתדל להיות מודע, וזהיר, ולא פוגעני – תוך כדי שבחזה שלו בוערת אש וקיטור יוצא לו מהפה. הוא מת לכייף קצת ואז עוד קצת.

אז לא – וזה בסדר, להגיד מה לא הולך לקרות זה לא באמת ספוילר. כמובן שפליישמן מכניס את עצמו לצרות, אבל הן דווקא עם החיים שמתדפקים לו בדלת ומפריעים לו לזיין ולא עם הזיונים שמתדפקים לו בדלת ומפריעים לו לחיות (אוקיי, חוץ מאשר בסצינה אחת בה זה בדיוק, אבל בדיוק מה שקורה). אבל מה שכל כך מרכך את חווית הצפייה הוא הקול המספר של החברה הכי טובה שלו, ליבי (ליזי קפלן הנפלאה), תקועה בנישואים מייבשים משל עצמה. הקול שלה הוא גם הקול של ברודסר-אקנר, שכמו אומר לנו: זה בסדר. הסיפור הזה נמצא בידיים של אישה ויהיה בסדר. פליישמן בצרות, אבל הוא לא יכנס לצרות מהסוג הזה, של אתם יודעים מה. ובמקרה הספציפי הזה, זו לא פחות מבשורה, שמחלצת את הארכיטיפ הנוירוטי האהוב הזה, מעדכנת אותו ונותנת לו חיים חדשים. בתקופה בה הגבול בין רגישות תרבותית למוסרנות הוא מטושטש מאי פעם, לקבל דמות חרמנית מהסוג הזה – כן, גבר, כן, עשיר, כן, גרוש, אבל עם כוונות טובות בסך הכל – זאת ממש מתנה.
"פליישמן בצרות", עכשיו בדיסני+