באמנות אין דבר כזה: המלצות על סרטים מעולים בפסטיבל אפוס

פסטיבל אפוס ה-13 לסרטי תרבות ואומנות (26.3 – 2.4) נפתח אתמול וייערך בסינמטק תל אביב, במוזאון ארץ ישראל ברמת אביב ובאולם צוקר שבהיכל התרבות. סרט הפתיחה "ימים מטורפים" מספר על הפקה של "נישואי פיגרו" בבית האופרה הלאומי של הולנד, שאחרי שלוש שנים של הכנות קדחתניות נתקעה בגלל הקורונה (בתזמון מוצלח, בשבוע הבא תוכלו לצפות באותה אופרה של מוצארט גם באופרה הישראלית). הפסטיבל יינעל בהקרנה של "בגלל המלחמה ההיא", סרטה האהוב של אורנה בן דור מ-1988 על הפקת התקליט "אפר ואבק" של יהודה פוליקר ויעקב גלעד. בין לבין יוקרנו שלל סרטים תיעודיים על אמנים ידועי שם מתחומים שונים, וגם על אמנים פחות ידועים שעושים דברים מעניינים. 

על "טרי גיליאם חולם בענק" כבר המלצתי כשהוקרן בפסטיבל חיפה 2020 תחת השם "הוא חולם על ענקים". אם פספסתם אותו שם, קבלו הזדמנות נוספת. יש גם סרטים על שופן, אוטו קלמפרר, מילן קונדרה, מרק שאגאל, אנתוני הופקינס (בינוני) ומודיליאני (הפסקתי באמצע). תחת הכותרת "קלאסיקה ישראלית" מוקרנים סרטים לא חדשים על אמנים ישראלים, בהם יגאל תומרקין, מוטי מזרחי ודני קרוון ("גרגיר של חול" מ-1999). בחרתי להמליץ על שלושה סרטים שמצאתי בהם עניין מיוחד. 

המנצחת: המעוזים האחרונים של השוביניזם

מרין אולסופ היא האישה הראשונה שמונתה להיות המנהלת המוזיקלית של אחת מהתזמורות הסימפוניות המובילות באמריקה. זה קרה רק ב-2007, וחברי תזמורת בולטימור הקימו קול מחאה (המנצח שאותו החליפה אמר בראיונות שזה לא מקצוע לאישה). היא לקחה אותם לשיחת הרגעה ובשנים הבאות הביאה את התזמורת לשיאים חדשים. עולם הניצוח הוא אחד המעוזים האחרונים של השוביניזם הגברי, וסרטה של ברנדט ווגנשטיין מציע דיוקן מרתק של המוזיקאית שסירבה להיכנע לו. בגיל תשע הוריה המוזיקאים לקחו אותה לקונצרט לילדים של לאונרד ברנשטיין, והיא מספרת שהחליטה כבר אז שזה מה שהיא רוצה לעשות. בשנים הבאות, כל פעם שנטרקה בפניה דלת, היא נכנסה דרך הקיר. ב-1984, כשלא התקבלה ללימודי ניצוח, היא הקימה את תזמורת קונקורדיה (50 נגנים) כדי שיהיה לה על מה לנצח. חמש שנים אחרי כן היא הפכה לבת טיפוחיו של ברנשטיין הנערץ. המחמאה הכי גדולה שהוא נתן לה: "כשאני יושב בקהל ועוצם עיניים אני לא יכול להבחין שאת אישה". אולסופ עצמה מספרת לנו את סיפור חייה תוך כדי שהיא נוסעת לנצח על התזמורות של וינה וסאו פאולו, בסרט מעורר השראה, המשובץ בקטעי ארכיון מאירי עיניים ומלא מוזיקה טובה (בעיקר מאהלר). שישי, 1.4, סינמטק תל אביב, 16:30

מאהלר: פלאשבקים והזיות פרועות

הפסטיבל מקדיש מחווה בת שלושה סרטים לקולנוען הבריטי הקונטרוברסלי קן ראסל, שבשנות השבעים יצר סדרה של סרטים על מלחינים. אחרי "צ'ייקובסקי" עם ריצ'ארד צ'מברלין (1970), שהעז לעסוק בהומוסקסואליות של המלחין הרוסי הגדול, הוא יצר סרט על המלחין היהודי האוסטרי, שהמיר את דתו כדי שיוכל לנהל את בית האופרה של וינה. ראסל לוקח אירועים מחייו, ומדמיין אותם כסדרה של פלאשבקים והזיות פרועות, השזורים לתוך מסע הרכבת של מאהלר החולה ואכול החרדות בעת שובו מניו יורק למולדתו (הוא מת ב-1911 בגיל 50). ראסל נודע בסגנונו המוקצן, ולא פעם סר טעם, אבל החיבורים שהוא מייצר בין המוזיקה לדימויים הוויזואליים שנונים ולפעמים אפילו מסעירים. זה מגיע לשיא בסרט הזה, שבו הוא מעצב את טקס ההטבלה של מאהלר (רוברט פאוול) כאירוע פגני שבו המנצח היהודי מטפס על צוק ונופל לרגליה של קוזימה ואגנר, הלבושה כוולקירית נאצית ומכתתת את מגן הדוד שלו לחרב, כדי שיוכל להרוג את הדרקון מהאופרות של בעלה ריכארד. צריך לראות כדי להאמין. סצנה מופרכת אחרת, ומבדרת מאוד, מתארת את אלמה מאהלר (ג'ורג'ינה הייל) מתרוצצת בגבעות הירוקות של אוסטריה ומנסה להשתיק את הרעשים שמפריעים לבעלה להלחין – מורידה את הפעמונים מצווארי הפרות, מדוממת את פעמון הכנסייה. בסוף הוא נוזף בה על כך שלא השתיקה את העורבים. בתוך הקולאז' המטורף הזה יש אפילו רגעים כואבים, שעוסקים בגורלם המר של אחיו ובתו, וגם שלו עצמו. עוד יוקרנו במחווה "ליסטומניה" ו"טומי" – שניהם בכיכובו של רוג'ר דלטרי. שישי, 1.4, סינמטק תל אביב, 21:00

תנו להם תיאטרון: מאחורי האפרטהייד

כמו הרוסים האמיצים שיוצאים לרחובות למחות נגד הפלישה הרוסית לאוקראינה, גם בדרום אפריקה בימי משטר האפרטהייד היו אנשים שהעזו לקום ולעשות מעשה. פצצה שהונחה בתחנת רכבת על ידי גבר שחור שנלכד והוצא להורג היתה האירוע שדחף את הצלם בריאן אשטברי להקים בקייפטאון את תאטרון הפרינג The space. ההצגה הראשונה שהועלתה בו ב-1972 העניקה כסות דרמטית פיוטית לאותו מקרה. גם שאר ההצגות נכתבו במיוחד לתאטרון, ועסקו בפנים שונות של דיכוי השחורים בדרום אפריקה. בניגוד לכללי ההפרדה הגזעית, צוות השחקנים היה מעורב וההצגות הועלו בפני קהל של שחורים ולבנים (כדי להתמודד עם מגבלות החוק, על הכרטיסים נכתב שאלה הזמנות לאירוע פרטי). המחזאי הראשי היה אתול פוגארד (כיום בן 89 ומרואיין בסרט) שמחזות המחאה שלו הועלו גם בתיאטראות בישראל. התאטרון חנך גם כותבים שחורים שהמשיכו משם לקריירות עצמאיות. אחרי תקופת פריחה מרשימה – כולל הצגה שהמשיכה לברודוויי וגרפה פרסי טוני (מה שהציל את השחקנים ממאסר) – התיאטרון נכנס לקשיים פיננסיים ונסגר. שלל אנשים שעבדו ויצרו בו (בהם ריצ'ארד א. גראנט, שמאוחר יותר היגר לבריטניה) מספרים ליוצרי הסרט דן פול ומארק סטריט על הימים הטובים ועל הימים הקשים, על ההתנגשויות עם המשטר, וגם על מתחים בין הלבנים לשחורים שעלו על פני השטח כשהאלימות בדרום אפריקה הסלימה. ג'יימס ארל ג'ונס מספק את הקריינות. שבת, 2.4, סינמטק תל אביב, 20:30