25 שנים אחרי טקס פעמוני היובל, רק דבר אחד שרד – בנימין נתניהו
יום העצמאות האחרון עבר עלינו עם חשש, אז מתוך הרצון להתנחם בנוסטלגיה חזרנו לצפות בטקס "פעמוני היובל" של חגיגות 50 שנה למדינת ישראל - שנערך לפני רבע מאה. למרבה הצער, גילינו שישראל היא אותה ישראל, אבל שרק דבר אחד שורד את פגעי הזמן
רק עכשיו התעוררנו מחגיגות 75 שנה למדינת ישראל, ואולי זו היתה האווירה הקצת עכורה של החג הזה, אבל התחשק לי לחזור אחורה בדיוק רבע מאה לחגיגות יותר אופטימיות – אל 1998 ויום העצמאות ה-50. חגיגות היובל, שבמרכזן אירוע אחד ושמו "פעמוני יובל" – המופע המרכזי לציון היארצייט העגול. אז מה היה לנו שם? ובכן: קיבוץ גלויות, קטע ראפ על צה"ל, מלחמות, אתניקס, חנוך רוזן, טוביה צפיר – ושסע אחד בעם, שנשאר איתנו עד היום.
חגיגות היובל לישראל, צריך לומר, לא היו מרשימות. אמנם המופע היה גדול וגרנדיוזי (ככה זה כשנותנים ל"קשת" להפיק יחד עם רשות השידור – קיבלנו ממלכתיות של ערוץ 1 ושואו של ערוץ 2), אבל הדרך לשם היתה שכונתית – כמיטב המסורת. שלושה יושבי ראש התחלפו לוועדת היובל – יוסי פלד ושר האוצר לשעבר יצחק מודעי קדמו למי שניהל את התפקיד, חבר כנסת מהספסלים האחוריים של הליכוד בשם דורון שמואלי; ריטה איימה לבטל (אחרי שבעיתונים ייללו על כך שהיא הרוויחה 70 אלף ש"ח כדי לשיר את "התקווה") וחזרה בה, וכמובן – גם פרשת "בת שבע".
להקת המחול הישראלית היתה אמורה לעלות עם קטע מתוך המופע המצליח "אנאפאזה" – שבו לצלילי השיר "אחד מי יודע" הם רוקדים ומתפשטים עד לבגדים תחתונים בלבד. מיד קמה סערה, המפלגות החרדיות איימו להטיל וטו בגלל חילול הקודש, מהומת אלוהים בתקשורת – וניסיון פשרה, שלפיו "בת שבע" תעלה לבמה עם גטקעס. עד רגע העלייה לבמה ממש עוד ניסו לפייס את הלהקה (וגם כמה מהשחקנים שאיימו לא לעלות לבמה יחד איתם), אבל בסוף הלהקה הודיעה שהיא לא תופיע בשל ניסיונות הצנזורה. איזה כיף שבארץ כבר אין ויכוחים על דת ומדינה, הא?
הטקס עצמו – כיאה וכנאות – מתחיל בתקלה. חיים יבין, שהנחה את הטקס, פנה לקהל הנרגש ב"חג שמח!" – רק כדי לגלות שזה לא התזמון הנכון, כי עוד לא הכניסו פתיח. אני נשבע לכם, זה מה שקרה: טקס שהשקיעו עליו שש שנים, עם כל הוועדות והכיבודים שבעולם, עם מיטב הבמאים, הרקדנים והשחקנים – מתחיל בזה שמישהו שכח להכניס את האות בזמן המתאים. וההזיות רק מתחילות.
אחרי הפאשלה הזו, יבין מעלה לבמה בריטואל שלוקח שעה שלמה את כל הנכבדים שהגיעו – ראש הממשלה דאז בנימין נתניהו (איזה כיף שהכל השתנה!), ראש עיריית ירושלים אהוד אולמרט (טוב, לפחות זה השתנה), נשיא המדינה עזר ויצמן (שנשא נאום ארוך בטירוף של יותר משמונה דקות) – וגם סגן נשיא ארה"ב, אל גור, שהגיע במקום ביל קלינטון – לא ברורה לגמרי הסיבה שהאיש והסיגר נעלמו, אבל בהחלט אפשר לנחש שיש קשר לפרשת מוניקה לוינסקי שהעסיקה אותו (ואת אמריקה) באותו הזמן. גור, אגב, פותח את דבריו בגימיק הידוע של נשיאים אמריקאים בנאומים בארץ – דיבור בעברית במבטא אנגלי כבד. הקהל כמובן מתלהב ושמח.
אחר כך אנחנו מתחילים רשמית – עם תקיעה המונית בשופרות. היום, אגב, לא צריך לתקוע בשופר – אתה פותח ערוץ 14 והשופרות באות לבד. אחרי השופר, מגיע יוסי בנאי ז"ל הגדול מכולם, ומקריא בקולו הרועם קטע קריאה על השואה עם כינור ואש בוערת מסביב. התחלנו אופטימי. מהאש של השואה אנחנו עוברים מיד לכ"ט בנובמבר (משואה לתקומה בקאט אחד), ההמונים מתכנסים וחוגגים – ואז מגיעה ריטה (שקיבלה מלא כסף!) ושרה את "התקווה" בדרמה אופיינית. האשטג התחלנו. זיקוקים.
שלב התקומה ממשיך עם האירוע האמיתי הבא: אל הבמה עולה שישיית זמרים (ביניהם דורון אורן מ"להקת עדן", מיכל צפיר מ"מנגו" וגיא זוארץ מ… כל תכנית אפשרית שאתם מכירים היום בטלוויזיה) ששרה בהתלהבות את… מגילת העצמאות. טקס שממש לא צריך הלחנה, אבל משום מה החליטו לקפוץ על הרעיון. אחרי שהלהקה יורדת, עולה גילה אלמגור (שדן שילון קרא לה "הקרנף של המדינה" בגלל העובדה שהיא העזה לעלות לטקס אחרי מה שקרה עם בת שבע) – ונותנת את האות לחגיגת קיבוץ הגלויות. בבת אחת עולים לבמה שירים באמהרית, רוסית (כן, מה אתם יודעים, שוב הוציאו את יבגני שפובלוב מהבוידעם), מרוקאית (עם ריימונד אבקסיס), לדינו בכיכובה של גלית גיאת (אז עוד קראו לה אתי מ"שמש"), יידיש עם ענת עצמון – וגם גלי עטרי ששרה שיר של רבי שלום שבזי, עם תוף פח ברקע. כי אתם יודעים, תימנים.
ומה מלכד אותנו יותר מאשר צה"ל? אל תענו לי! כי הגענו לחלק המיליטריסטי של האירוע – שורה של חיילים (כמיטב המסורת, כל המגזרים – דרוזי, אתיופית, רוסי ושאול מרידור) מספרים את סיפורם, ואחריהם יש קטע ראפ. נשבע לכם. ראפ על צה"ל. חבורה של חיילים מתוקים (ביניהם השחקנית דאז איה קורן וגם דנה עדיני הבלתי נתפסת) יורים בקצב: "צה"ל בשמיים, צה"ל שבים / צה"ל של המדינה, צה"ל של העם". זו בערך היצירה האחרונה שאני זוכר מלהקה צבאית, ובדיעבד – טוב שכך.
אחרי שהחיילים יורדים מהבמה, עולה תיקי דיין, שנה לפני שהיא תסתבך בהתבטאות פוליטית לא נעימה, ותככב בקמפיין הבחירות של נתניהו. הפעם תיקי קונצנזואלית לגמרי, והיא בסך הכל עולה עם קטע סטנד אפ במבטא מזרחי כבד. כי אתם יודעים, מזרחית. דיין מספרת על ההתקדמות שעברנו בחמישים שנה כולל עקיצה בנושא השלום ("היום כדי לעשות שלום בעזה, אתה צריך לנסוע למדריד". נתניהו צחק בקהל), והבטחה: "עדיין אין לנו שלום, אבל יהיה לנו!". טוב, זה פחות הצליח לתיקי, אבל לפחות היה נחמד בדרך.
המבטא המזרחי הכבד של דיין ישר מוביל למחרוזת שירים מזרחיים – שכמובן, מתנהלת בשוק, כי זה המקום שבו שרים שירים של מזרחים. "קשה לי" מתערבב עם "מה עשית לי מה עשית", ובאמצע, בלי שום סיבה אמיתית, נכנס טוביה צפיר עם חיקויים של בן גוריון, גולדה מאיר ואפילו מנחם בגין. איך זה קשור למחרוזת? קשה לי לדעת, אבל נראה לי שניסו לדחוף כמה אייטמים ביחד. בכל אופן, הגרנד פינאלה מגיע עם שושנה דמארי (האגדית!) שמפליאה בביצוע מרטיט ל"לחיי העם הזה". הקונצנזוס בשיאו.
אחר כך אנחנו עוברים לעולמות הילדים – מה שמתחיל בקטע פנטומימה של חנוך רוזן (אני לא ממציא, זה קיים ביוטיוב). למה? לא ברור. אחר כך מתחילה מחרוזת שירי ילדים, מ"אבאל'ה בוא ללונה פארק" (ישראל יצחקי לא היה על הבמה), דרך "ג'מבו" של ציפי שביט (שמגיעה, ועוד איך מגיעה), "שיר האלף בית" בביצוע חני נחמיאס ומלכת הילדים של דאז מיכל ינאי, שבשמלה מוזהבת שרה את "שלום היא מילה שימושית". כן, שלום, המילה הישנה הזאת שהפסקנו להשתמש בה.
אחרי שהילדים קיבלו את שלהם, חזרנו ללחם ולחמאה – מיליטריזם! כן, שוב אנחנו חוזרים לצה"ל, הפעם בקטע נטול קונטקסט לחלוטין: כשברקע להקה צבאית שרה את "האמיני יום יבוא" ו"הן אפשר", עומד דליק ווליניץ ופשוט מקריא את שמות כל המבצעים והמלחמות שצה"ל ניהל בחמישים שנה. זהו. זה כל מה שהיה שם. נשבע. אחר כך, מתחשבים נהדר באנשים עם פוסט טראומה (שזה רוב המדינה הזאת) ומביאים קטע וידאו ארט לגמרי מוזר של קומנדקרים, קולות נפץ ואורנה פורת. אין ספק, חגיגה.
בשלב הזה היתה אמורה לעלות "בת שבע" לבמה – אבל היא, כאמור, לא הופיעה; ומי שנשלח בשמה היה עודד קוטלר שבישר לקהל שהלהקה לא תעלה. הקהל מגיב בתשואות. האירוניה היא שאחרי הקטע עולה שוב טוביה צפיר – הפעם במערכון שבו הוא מהלך על חבל דק, ומסביר "כמה נוח לשמור על שיווי משקל ולהיות במרכז", בין הימין לשמאל. עקיצה קטנה וסאטירית בתוך המופע הקוצנזואלי.
הגענו ל"מאני טיים" – וכאן, שולפים את התותחים הכבדים. מיצג אמנותי של ירושלים מסתיים בעפרה חזה ז"ל, שפורצת לבמה עם "אם ננעלו" ומסיימת עם "ירושלים של זהב" (עוד אירוע שחולל סערה – כאשר העדיפו את חזה על המבצעת המקורית, שולי נתן). רצינו קצת אופטימיות, אז שלפנו את דודו פישר ואת "עושה שלום במרומיו" – במאש אפ מוזר עם "שיר לשלום" (השיר שצה"ל נלחם בו) של יענקלה רוטבליט. בדרך, גם רצח רבין מופיע לשנייה חטופה. הגרנד פינאלה היא יהודית רביץ (הענקית!) שמעיפה את הקהל עם "הלוואי" (של בועז שרעבי… למה הוא לא היה… לא משנה). מעגלי הורה על הבמה וסיימנו.
אז מה למדנו מהטקס? קודם כל, שבחגיגות ה-80 לישראל עדיף כמה שיהיו מעורבים כמה שיותר אנשי מקצוע – וכמה שפחות פוליטיקאים. שנית – שיש דבר אחד שהחזיק מעמד ב-25 השנה שעברו, וזה בנימין נתניהו. אז עוד מכיל ומחפש ליצור קשר עם החצי השני של העם, היום כבר התייאש ומעדיף להפיץ עליו תיאוריות קונספירציה. הדבר השלישי והחזק ביותר – הוא דווקא האמנים והיוצרים הישראליים, שבצבצו פה ושם, והוכיחו שבארץ קיימת יצירה מדהימה ושכדאי להאמין בה. אה, ובחייאת רבאק – בפעם הבאה שתעשו טקס כזה? בבקשה בלי ראפ. ואם רוצים ראפ, עדיף שתתנו אותו לראפרים ולא ללהקת חיל חינוך.