אצבע האלוהים בגבעתיים: ההמבורגר שניצח את המבקר שלנו

שמעו, אני יודע שאולי זה לפעמים לא נראה כך, אבל אני לוקח ברצינות את תפקיד שמנמן המערכת. אני לוקח על עצמי את האתגר של לדעת מה מושחת בעיר, לא להתאמן, לטפח כרס לתפארת ובעיקר, להיות מסוגל לחסל המבורגר איימתני ללא שום מורא. אני גם ממש מנסה לבוא רעב לביקורות. זה נשמע מובן מאליו, אבל החיים הם אתגר מתמשך ולרוב אני מגיע לספוט הנבחן בשעות ערב מוקדמות, וכדי חס וחלילה לא להגיע שבע אני מדלג על ארוחת הצהריים, שלא לדבר על בוקר (למי יש עדיין פרווילגיה לאכול ארוחת בוקר בכלכלה הזו?). מה שאני אומר זה, שעד שהגעתי ל"פריז טקסס" בגבעתיים, הייתי רעב. ממש רעב.

יא ווארדי איזה קציצה. פריז טקסס (צילום אנטולי קריניצקי)

זה מוזר, אבל זו הפעם השניה בקדנציה שלי שאני מבקר אצל אחת השכנות שלנו כדי לטעום המבורגר שנשרף ברמת גן. בחודש מאי 2021 היה זה "צ'אפו" המצוין, שהסניף שלו נשרף בהפתעה ברמת גן, עם חשד שמדובר בהצתה בשל היעדר כשרות (מה קרה עם החקירה? אלוהים יודע, המשטרה כנראה לא). הפעם זה הוא "פריז טקסס", שהסניף המקורי שלהם נשרף לפני כחודשיים, ובתגובה פתחו סניף חדש בגבעתיים תוך פחות מחודש. פייר? ריספקט. למי עדיין יש פרווילגיה לפתוח מחדש מקום שנשרף בכלכלה הזו? רק על זה הרגשתי שרק ראוי שאקפוץ לבדוק אם גבעתיים הרוויחה המבורגר חדש ברמה שמתאימה גם לתל אביבים מתנשאים.

>> רק לפני שבוע התענגנו על רוטב הצ'יפוטלה של מקדונלדס

רחוב כצנלסון בגבעתיים די עמוס בשעת ערב של יום רביעי. לפחות עד כמה שרחוב בגבעתיים יכול להיות. הייתי מדלג על דיסים על גבעתיים, אילולא הדבר הראשון שפגש אותי ברחוב, ממש ליד "פריז טקסס", היה גרפיטי קטן ומוזר על ארון חשמל שהציג כמה כוסות בירה מושקות ואת הכיתוב "גבעתיים – מלכת חיי הלילה החדשה של גוש דן". ובכן, בתור תושב מלכת חיי הלילה הישנה, הרשו לי לצחקק. בואו נתחיל בכמה המבורגרים טובים ונתקדם משם, בסדר חמודים? חציתי את הגרפיטי בעל השאיפות המוגזמות, חלפתי על פני "המתפרה של שון צעירי" שעוטרה גם היא בגרפיטי וניגנה מבפנים את השיר "WAP" וזיהיתי את "פריז טקסס" לפי הדגלים שבחזית, של פריז, טקסס וישראל. חיי הלילה המשוגעים של גבעתיים.

לך הביתה גרפיטי, אתה שיכור. צילום: מתן שרון

ציניות בצד, היה משהו משמח בלראות את השכנה שלנו מתאימה את עצמה לעידן הנוכחי ומתחדשת בהמבורגריה משוחתת כמו "פריז טקסס", שמתגאים ברטבי גבינה, מגדלי בורגר ואפילו מנת מוצרלה סטיקס. עוד נגיע אליה. אבל לפני כן, הגישה שלי להמבורגריה חדשה היא כמו הגישה המפורסמת לכלא – אני ניגש להמבורגר הכי גדול במקום ונותן לו אגרוף. במקרה של "פריז טקסס", מדובר במנת האולטימייט (93 כולל צ'יפס ושתיה, 5 ש"ח להוספת רוטב צ'דר לצ'יפס) – מפלצת מרשימה שמורכבת מ-220 גרם של קציצה, רוטב ג'ק דניאלס טנסי, חזה אווז מעושן, גבינת צ'דר כפולה, מיונז, טבעות בצל מטוגנות, אייסברג, עגבניה, בצל, מלפפון כבוש וחלפיניו. קראתם נכון, אלו הם 11 רכיבים בהמבורגר אחד.

דקות ממש ספורות אחרי שהזדמנתי במסך ההזמנה (איזה כיף שיש אופציה כזו במקביל למלצרים כדי לחסוך אינטראקציית פרה-בורגר ככל הניתן) נחת על שולחני מגש יפהפה עם המבורגר מרשים, 11 רכיבים שהתאספו למפלצת מלאת טעמים, ולצידם ערמה מכובדת עליה נשפך רוטב סמיך ומנצנץ באור הדמדומים העדין של גבעתיים. צילמתי. נשבע שצילמתי. אין לי מושג איך לא נשמרו התמונות של הארוחה היפיפיה הזו – כנראה שהטלפון שלי היה רעב כמוני – אבל מבטיח לכם שמדובר במנה ששווה פוסט, ולא רק סטורי.

התמונה לא צולמה על ידי המבקר, אך בהחלט דומה למה שהוגש. האולמטימייט של "פריז טקסס". צילום מתוך וולט

הרמתי בקושי לא מבוטל את המגדל וקירבתי לביס ענק, כמעט פורק את הלסת בתהליך. אוקי, זה המון טעם. למעשה, אולי זה קצת יותר מדי טעם. מהשלב בו שיני פגשו את הלחמניה הרכב והקלילה ועד לשלב בו לעסו את הבשר הן עברו דרך כל כך הרבה רכיבים עד שאני לא בטוח מה היה מה. זה היה טעים, שלא יהיו טעויות, אבל איזה עומס, יא ווארדי. אני די בטוח שלא הרגשתי את טעמם של בערך חצי מהרכיבים, למשל את רוטב הג'ק דניאלס או גבינת הצ'דר, למרות שהם בבירור היו שם. מתישהו מצאתי את החלפיניו (שהיה מצוין, כשהרגשתי אותו), ואחרי בערך חצי מהביסים החלטתי שהדרך היחידה להרגיש את טעם הבשר יהיה לקטוף אותו מהבורגר בנפרד.

>> בתל אביב דווקא מצאנו המבורגר נוסטלגי ובינוני להחריד

טוב, זה מסביר את העומס. זה לא שהבשר היה רע בשום צורה, אפילו היה טעים מאוד, אבל הוא תובל בעדינות, ממש בעדינות, וזה לא שחומר הגלם הצדיקו התעלמות מתבלינים. אני מניח שכאשר יש עוד 10 רכיבים בבורגר, זה פחות מהותי, אבל לצד העובדה שהוא הגיע וול דאן במקום מידיום כמבוקש, הוא היה אחד החלקים הפחות מרשימים בהמבורגר. עם זאת, הטעם הכללי עדיין היה מצוין, גם אם התפזר לאלף מקומות, והבורגר טפטף כמות שערוריותית של נוזלים. יש איפה לשפר אותו, במיוחד בגזרת הקציצה ובחירת רכיבים מדוקדקת יותר, אבל וואלק, חתיכת המבורגר מרשים. הצ'יפס שלצידו היה מצוין גם הוא, פריך ובעל טעם מצוין, אך רוטב הצ'דר שמעליו לא ממש הרגיש "צ'דרי", אלא היה יותר דומה לאיולי סמיך במיוחד, אבל טעמו היה מצוין אז מי אני שאתלונן.

אלוהים אדירים איזה מתיחה. מוצרלה סטיקס של "פריז טקסס". צילום: מתן שרון

פחות או יותר שליש דרך לתוך הבורגר, הגיעה מנת המוצרלה סטיקס (49 ש"ח), ארבעה אצבעות מוצרלה בציפוי קריספי עם צמד רטבים, מנה שהיתה אמורה להיות – לפחות בעיני – הראשונה, אבל הגיע באיחור קל, חמה ומבעבעת מהטיגון. נתתי לה כמה רגעים להתקרר בעודי ממשיך להילחם בהמבורגר, ובסוף כשהגעתי אליה ונגסתי, התגלתה בפני אצבע האלוהים בגבעתיים. מאי גאד, אין הרבה אצבעות מוצרלה טובות בארץ (הגרסה של אמריקה בורגר מוצלחת), ואלו היו האמריקאיות ביותר שטעמתי. ציפוי פריך ומחוספס, רטבים מוצלחים ובעיקר, גבינת מוצרלה עם מתיחה מהחלומות. איזה מנה משגעת, טרפתי הכל.

אני לוקח ברצינות את תפקיד שמנמן המערכת. יש בי מעיין גאווה מוזרה על יכולות צריכת הטראש שלי. מעבר לכך, אני תמיד רוצה לתת כמה שיותר צ'אנסים לכל מקום בו אני מבקר, לכן אני לרוב אוכל במקום מנה עיקרית אחת לצד כמה תוספות, ולפני סיום הארוחה מזמין בטייקאווי מנה עיקרית נוספת. זה גם מאפשר לי למצוא הפתעות, וגם לבדוק איך האוכל של המקום שורד את הדרך הביתה. הפעם, אני מודה, לא יכלתי. פשוט לא היה לי מקום.

הייתי יכול להציל עוד אחד. ספייסי קריספו צ'יקן. פריז טקסס (צילום גיל אבירם)

אמנם חיסלתי את ההמבורגר והתוספות (השארתי כמה צ'יפסים ספורים להתבוסס בצ'דרם), אבל ההמבורגר חיסל אותי. רציתי להזמין איזה סמאשבורגר, שאולי מנצח את בעיית הקציצה של האולטימייט, או את הספייסי קריספי צ'יקן שבהתחשב ביכולות טיגון הגבינה של המקום, כנראה מצטיין. אבל פשוט לא יכלתי, אני מרים דגל לבן. אכזבתי אותך אמא. אם המבורגר בגבעתיים יכול לנצח אותי ככה, הכל יכול לקרות. לעזאזל, זה אפילו אומר שגבעתיים עשויה באמת להפוך למלכת חיי הלילה החדשה של גוש דן. חחחח סתם מה נראה לכם. אבל לכל הפחות, היא יכולה להפוך לספוט שחובבי שחיתות חייבים לבקר בו, וגם זה משהו.
"פריז טקסס", כצנלסון 59 גבעתיים, א'-ש' (למעט יום ו') 11:00-00:00. זמינים גם בוולט