למי אין יותר כבוד: המופע החדש של ציפורלה לא פוחד לפגוע במטרה

כשנשאלתי אם אני רוצה ללכת למופע החדש של "ציפורלה" ולכתוב עליו, עניתי מייד כן – כי ראיתי כמה שירים שנונים שלהם ברשת והם נשאו חן בעיני (כלומר, נגנבתי). מעולם לפני כן לא ראיתי אותם על הבמה, כך שאני לא יכולה להשוות את המופע הנוכחי לקודמיו. מה שראיתי אהבתי. תשעה אנשים מוכשרים יצרו והעלו רצף של מערכונים מבדרים – חלקם חדים וקולעים יותר, חלקם פחות, אבל כולם הוגשו עם הרבה אנרגיה וחן כובש.

>> בלי פשרות: 9 עוגות כשרות לפסח שאשכרה לא יאכזבו את האורחים

המלחמה בעזה ומה שקדם לה נוכחים לאורך רוב הערב, כשפה ושם משובצים גם מערכוני נוסטלגיה סתם בשביל לעסות את הנפש, כאילו. אחד מהם הוא הדיאלוג הנונסנסי בין אריק איינשטיין ושלום חנוך, שמורכב משמות של שירים של השניים. החידוד "אני ואתה נשנה את האוּלם" מתוך אותו מערכון חביב מהדהד מאוחר יותר במערכון סאטירי חד, שבו צמד חבד"ניקים מוכרים לחילוניים מבחר מושגים דתיים כמו שידוך, תיקון וחזרה בתשובה. הם טוענים – ומדגימים באמצעות עזרים למיניהם – שלא צריך להיבהל מהמושגים האלה, מרגילים את הצופים בשורות הראשונות לשתף פעולה, ולפני ששמנו לב הם משנים את האוּלם (ואת העולם) באופן מבהיל.

משחקים עם הקלאסיקות. ציפורלה (צילום: עמית אחאבן)

השילוב בין נוסטלגיה אסקפיסטית למערכונים סאטיריים, שחושפים את אפקט ההרדמה של הנוסטלגיה, נמצא שם עוד לפני שהשחקנים עולים על הבמה. נוסטלגיה מקבלת את פני הצופים כשהם נכנסים לאולם אסיא במוזאון תל אביב, ומייצרת טעם חמצמץ (מכוון) בשל הניגוד הבולט בינה לבין המיצגים בכיכר החטופים שבחוץ. שירת הגבעתרון ממלאת את האולם, ושקופיות עם מילות שירי ארץ ישראל הישנים והטובים מזמינות את הצופים להצטרף. שרתי "בקיץ הזה תלבשי לבן" והתכווצתי.

אנסמבל "ציפור'לה" הוקם ב-2005 על ידי חברי מחזור מ' בסטודיו למשחק ניסן נתיב בתל אביב. חלק ממייסדי הקבוצה, שכותבים ומביימים את עצמם, עדיין מופיעים איתה (גל פרידמן, לוטוס אתרוג, תומר נהיר פטלוק, תמרה קליינגון, עמרי דורון ואפרת אביב), אחרים פרשו לקריירות אחרות (דאנה איבגי, בן פרי) והוחלפו בשחקנים חדשים (כרמל נצר, אלעד סננס, בר חדד). במופע הנוכחי משתתפת גם סוזאנה פפיאן המצוינת מ"גן קופים" ו"הצבי".

הרכב גדול בא עם אחריות גדולה. ציפורלה (צילום: עמית אחאבן)

זה הרכב גדול, ולריבוי יש יתרון במערכונים המוזיקליים. אחת ההברקות של הערב היתה הביצוע המקהלתי המדויק ל"כל הכבוד" מתוך "קזבלן", כולל הכוריאוגרפיה הנלווית, רק בלי זמר ראשי, כלומר בלי השיר עצמו, ובלי כבוד. בהמשך הם שרו את "שיר לשלום", רק בלי המלה "שלום", כי היום אסור להזכיר אותה. זה לא רק חיווי סאטירי, הוא  גם פוצע, כי הוא מזכיר לכולם את הפעם ההיא שהשיר הושר במלואו ועם תקווה גדולה בכיכר מלכי ישראל ב-4 בנובמבר 1995.

ברוח דומה יש גם קטע בשם "מחזמר זה לא הזמן" (ככתוב ברשימת המערכונים שהיתה תלויה על הקיר), שבו מושם לצחוק הטיעון הדמגוגי "זה לא זמן לפוליטיקה" שחברי הליכוד כל כך אוהבים. מערכון עוקצני נוסף מתייחס למפרסמים חסרי הבושה שמנסים לעשות רווח מהמלחמה. כוכבות טיקטוק, מומחית למיניות, ועוד מיני מומחים צועדים בסך, מוכרים את מרכולתם מרוחה בשכבה עבה של "יחד ננצח", ועל המסך מאחור מתחילות להופיע תמונות של המאכערים הכי גדולים – אלה שבממשלה.

לא אפרט כאן את כל הקטעים (יש גם טייק-אוף מוצלח על הגששים). אציין רק שמדובר בתמהיל מוצלח של הומור, נעים ופחות נעים, שמוציא את הצופים מסופקים. וב"צופים", הכוונה לפלח החברתי המסוים שהאנסמבל פונה אליו. מן הסתם קוני הכרטיסים יודעים למה הם באים. לא ניצפו ביביסטים בקהל.
לפרטים נוספים וכרטיסים