העונה החדשה של "צל של אמת" משכנעת וחסרת אחריות

מעט סדרות ישראליות הצליחו לייצר כותרות כמו שייצרה "צל של אמת". העונה הראשונה, שעסקה ברצח הנערה תאיר ראדה, בחנה פצע פתוח שהישראלים לא יכולים להפסיק לחטט בו, תוך שהם מייצרים תיאוריות קונספירציה, חלקן מחרידות. את התיעוד הזה ארזו יוצרי "צל של אמת" – יותם גנדלמן, ארי פינס ומיקה תימור – באריזה גרפית מושכת וזרקו פנימה גם תיאוריה שהציגה חשודה חדשה במעשה, והופ, סנסציה. כעת, עם שידורה של העונה השנייה בערוץ 8, סובלים היוצרים ממה שמכונה "משבר האלבום השני". ולא רק זה – השלושה שוב זוכים לכותרות בעיתון, אבל הפעם בגלל שהאיש שעומד במרכז העלילה שיגר לעברם איומי רצח מפורשים.

העונה החדשה של הסדרה עוסקת בשורה של מקרי רצח שבוצעו סביב כביש החוף מראשית שנות ה־70 ועד לשנת 1983. על רקע מוזיקה בסגנון סרטי אימה מהאייטיז מגוללים מומחים פרטים מזוויעים מדוחות החקירה החושפים דמיון מצמרר בין התיקים. התיאוריה שמוצגת, שלפיה גם לנו כאן במדינת שבט אחים ואחיות יש רוצח סדרתי, משכנעת. העובדה שאנחנו עד היום לא יודעים מיהו (לנוכח העובדה שהמשטרה פישלה כמעט בכל נקודת זמן אפשרית בסיפור הזה) היא סיבה טובה מספיק לשקשק מפחד. אף שקשה לראות כיצד הסיפור הזה יחולל סנסציה, אין כל ספק שהוא הולך לעורר עניין.

"צל של אמת: רוצח כביש החוף"

מבחינה ויזואלית העונה החדשה אפילו יפה יותר מקודמתה. עבודת העיצוב היא מהטובות שנראו בישראל, החל מהכתוביות שנראות כמו גרסה עברית של "דברים מוזרים" (עם נטייה לסבנטיז) ועד לצילום המרהיב של איתן חתוכה, שגורם אפילו לראיונות הטוקינג הדס הרגילים להיראות כאילו הם לקוחים מסרט של דיוויד פינצ'ר. עם זאת, זהו גם החיסרון הגדול של "צל של אמת", על שתי עונותיה. האריזה הגרפית המושקעת מרגישה לפעמים קצת מעבר לטעם הטוב.

כשמרואיין מדבר על חזייה שנמצאה בזירת הרצח, מופיעה על המסך חזייה שמרחפת על רקע ורוד, דימוי ארוטי לחלוטין שנראה כאילו הוא נלקח ישירות ממוחו הקודח של בריאן דה פלמה. זאת הייתה יכולה להיות מחמאה אילו לא היינו עוסקים כאן בסדרה דוקומנטרית. הרגע ראינו את האחים והאחיות של הקורבנות, ולפתע נזרק לעברנו האימג' הזה – למה זה טוב? איך זה משרת את הסיפור שרוצים לספר? אולי היוצרים חשבו שזה סתם מגניב להשתמש בכלי קולנועי כזה?

גם השחזורים של הגופות העירומות המונחות בזירות הרצח מיותרים, וחלקם עוברים ישירות לכתובית שמספרת לנו את שם הקורבן ומצב התיק. ככה אנחנו רוצים להכיר את אורלי? זרוקה עירומה ביער? כיצד השחזור הזה משרת את הסיפור, מלבד לספק לצופים עוד אימג' קולנועי קלאסי שאמור לגרום להם להתחלחל מהשילוב של מוות וארוטיקה? או לומר: "איזה כיף, גם לנו יש רוצח סדרתי, ממש כמו באמריקה".

התהייה הזאת מובילה אותי לביקורת שהייתה לי גם על העונה הראשונה: ישנה תחושה שקשה להתנער ממנה שלפיה היוצרים התייחסו לסיפור בחוסר אחריות. לראיין אנשים אמיתיים (גם אם באופן רגיש וראוי), לתת להם להתפרק מול המצלמה ולאחר מכן לשחזר את המוות של יקריהם בצורה כל כך ברוטלית, נדמה כמו החלטה לא מכבדת. יש תחושה קשה שהיוצרים שוכחים לעתים שלפני שהם באים לבדר יש להם אחריות ענקית כלפי הדמויות שלהם – אנשים אמיתיים שכואבים את המקרים הללו, גם 40 שנה לאחר שהם התרחשו. אל התחושה הקשה הזאת מצטרף חשד שאף שאי אפשר להוכיח באמת את התיאוריה שיוצרי הסדרה מציעים, הצופה עדיין מתומרן כך שיאמין בה כאילו היא האמת לאמיתה. כמובן בסופו של דבר כל זה לא חשוב אם רק רודפים אחרי הסנסציה הבאה.

מחפשים סדרה חדשה? בואו לדבר על זה בקבוצת הטלוויזיה של Time Out, "מה רואים היום?"