נגמר לנו הזמן: למה התקשורת שונאת את מחאת האקלים?
מצעד האקלים שיצא מחר בבוקר (שישי, 09:30) מכיכר רבין יקבל אולי את הסיקור הדל שלו, אבל הנערים והנערות שיצעדו מחר בתל אביב אינם זקוקים לתקשורת העוינת והיא אינה רלוונטית מבחינתם. יכול להיות שהסיפור של תקשורת המיינסטרים נגמר
מחר (שישי) ב-09:30 בכיכר רבין יהיו המון אנשים. רובם יהיו צעירים מאוד, תלמידי תיכון ומטה, וברשתות החברתיות יהיו מי שיצקצקו על כך ששיחררו אותם מהלימודים כדי שיצאו להפגין במסגרת מצעד האקלים. המחאה הבינלאומית הסימולטנית הזאת נועדה להפעיל לחץ מסיבי על מקבלי ההחלטות, רגע לפני ועידת גלזגו שתתקיים בשבוע הבא ועשויה להכריע את גורל ההתמודדות הגלובלית עם משבר האקלים. המצעד יהיה מרשים וגופי התקשורת ינסו להתעלם ממנו כמיטב יכולתם. זה תמיד הדיל: התקשורת מייצגת אינטרסים של טייקוני אנרגיה ושאר מזהמים. התקשורת שם כדי לעשות להם גרין-ווש ולעפעף מדי פעם על "קיימות" ועל "צרכנות אקולוגית". וזה תמיד הצרכן שלא מתנהג יפה והורס את כדור הארץ. בטח לא הממשלות והתאגידים הגדולים. לא, התקשורת לא אוהבת את הסיפור הזה והיא תצמצם את הסיקור ככל יכולתה.
מצעד האקלים ימשוך כנראה אלפים רבים גם ללא סיוע תקשורתי כלשהו. אתם אולי לא שמעתם עליו ברדיו או בטלוויזיה ולא קראתם עליו בעיתונים, אבל זה רץ בווטסאפים. זה גועש בטיקטוק. התקשורת המשודרת, המסחרית, המיינסטרימית, כלל אינה פקטור. תמיד אפשר לייצר פעלולים מושכי מדיה, כפי שעושים פעילי המרד בהכחדה בהצלחה לא קטנה, אבל מחאת האקלים היא אירוע תרבותי-חברתי רחב היקף שאינו זקוק לתיווך תקשורתי מסורתי. זאת התפתחות די דרמטית: גרטה טונברי לא צריכה את חדשות 12 ולא את חדשות 13. ספק אם הנוער שמוטרד ממשבר האקלים, האקטיביסטים הצעירים וההורים התומכים שלהם, הם בכלל צרכנים של הערוצים המסחריים. יש להם ערוצים משלהם.
הכחשת משבר האקלים בישראל נמצאת עדיין בחיתוליה, כשרק סתומים אמיתיים מרשים לעצמם לבטל את המציאות האקלימית הברורה סביבם ואת האתגרים שהיא עומדת להציב לחיים באזור. התקשורת תמיד שמחה להתעלם מהנושא ולהתייחס למזג האוויר כאנקדוטה. אבל הבעיה אינה עם ליצני תקשורת וחרטטני פיד שמטרילים את השיח. הבעיה היא עם קובעי המדיניות ומקבלי ההחלטות. הם כרגע מכחישי משבר האקלים הגדולים ביותר. הם האנשים שלא פועלים מהר מספיק או בכלל, שלא מנסים לבלום בכל כוחם את הקטסטרופה ממנה מזהירים המדענים, שלא מקצים את כל המשאבים האפשריים כבר עכשיו כדי להימנע מחורבן סביבתי אחר כך. המחאה מכוונת ישירות אליהם, אל מנהיגי העולם בפועל או בעיני עצמם, אל האלפיון העליון שדורס את הסביבה ואוחז בגרונה של התקשורת.
במסלול ההתנגשות הזה יש לתקשורת רק מה להפסיד. הציבור גם כך אינו רוחש לה אמון רב, ודחיקתם של נושאים קריטיים כמו משבר האקלים אל שולי האג'נדה האקטואלית אינה מוסיפה לה כבוד. כך, 30 מעלות ואפס גשם בסוף אוקטובר, התקשורת מתנתקת דה פקטו מהמציאות. ישנם עיתונאים ספורים – הבולטת שבהם היא יפעת גליק בכאן 11 – שמצליחים לשים את הנושא על סדר היום באופן מתמיד וקבוע, אבל באופן כללי ובעיקר בהשוואה לתקשורת באירופה ובארה"ב הסיקור של המשבר דל, מועט ולוקה בבורות רבה, כאילו ביקשה התקשורת להדגים עד כמה אינה רלוונטית יותר. וזה כי משבר האקלים מגיע בעיצומו של משבר תקשורתי מתמשך, שהבינוניות העיתונאית ואובדן הרלוונטיות הם ממאפייניו.
הטקס השנתי הזה שבו מפגינים וצועדים וצועקים ואז התקשורת טורחת להתייחס לנושא וכמה פוליטיקאים ממלמלים משהו – הטקס הזה עומד להסתיים. כל הסימנים מראים שמשבר האקלים רק מתחיל, והמחאה נגד האופן שבו מנהיגי העולם מזניחים וממסמסים את צעדי המנע והבלימה – לא תישאר נחמדה עוד הרבה זמן. הנערים והנערות שיצעדו במחאה ברחובות של הערים הגדולות בעולם יודעים שהתקשורת נגדם ולא איתם. התקשורת שונאת את משבר האקלים ונמצאת בצד הלא נכון שלו, כי כך מחייב מבנה הבעלות של חלקים מרכזיים בה אבל גם כי היא אינה מסוגלת להפוך את הסיפור החשוב הזה למעניין. כמה עצוב זה עבור התקשורת שכך הסיפור שלה נגמר.