בית מחוץ לבית: האחות הקטנה של בית תאילנדי עדיין אדירה

אי אפשר לכתוב מילה על קאב קם, בלי לדבר שניה על בית תאילנדי. סליחה, זה יותר מזה. אי אפשר לכתוב מילה על אף מסעדה תאילנדית, בלי לדבר על בית תאילנדי. כבר 25 שנה שזו נקודת ההשוואה הארכימדית של הז'אנר, זה הקונצנזוס, זה מה ששפים צעירים חולמים להיות כשהם חוזרים לארץ ופותחים "תאילנדית אמיתית" (רק כדי להתקפל אחרי ארבעה חודשים ולהגיד שזה בכלל היה פופ-אפ). כולם רוצים להיות בית תאילנדי. כולם, חוץ מקאב קם.

בתור מסעדת הבת, או "האחות השובבה של בית תאילנדי", כמו שקראו לזה פעם, קאב קם פטורה משאיפות על גדולה, בעיקר בגלל שהיא כבר שם. ככה זה כשאתה חלק מהמשפחה הכי מצליחה והכי נחשבת של המסעדות התאילנדיות בארץ. לפני שש שנים, כשהיא נפתחה, היה פה מסע יח"צ שלא היה מבייש את שרת ההסברה. עוד לפני שהיא נפתחה כבר היו לה מעריצים. "המקום החדש של יריב ולק מלילי" היה נושא טרנדינג.

>> ומה עם "נקודת ההשוואה הארכימדית"? עודד קרמר על בית תאילנדי
>> זו הייתה מסעדת השופוני הכי מופרכת בעיר. עכשיו היא בכיוון הנכון

פטורים מהרצון (והצורך) לעשות עוד בית תאילנדי, קאב קם לקחה נישה אחרת לגמרי. מין ארוחת טעימות תאילנדית בשיטת "בנה זאת בעצמך" שנקראת, כמה מפתיע, "קאם קם". בפועל זה נראה כמו בר, וזה בעיקר לוקח את תפריט הענק של הבית, ספר עב כרך שמשאיר אותך תמיד קצת מתוסכל, ומתמצת אותו לשני עמודים, עם הרבה מנות קטנות לחלוקה וכמה מנות גדולות כדי לשבוע, מבוססות בעיקר על דגים (בעיקר לברק), פירות ים והרבה מאוד חזיר. תוסיפו לזה מלא אלכוהול ואווירה שהיא שילוב בין צ'יל וגרוב, ותקבלו מקום שתמיד כיף לחזור אליו. גם כי טעים וגם כי נעים. אז חזרנו.

אה כן, והיא גם בכלל בר, על הדרך. מרגריטה בקאב קם (צילום: יח"צ)

התחלנו עם פלה קם, פלמידה לבנה כבושה עם נענע ג'ינג'ר ופלפל חריף וכבר מהביס הראשון נזכרנו למה כל כך כיף כאן. הדג היה כבוש בעדינות והפלפלים החריפים, שבמבט ראשון נראו מאיימים, היו בדיוק מה שהוא היה צריך כתוספת – קיק חריפות לא מוגזם, שהרים את הביס שני צעדים למעלה.

הסום טאם, סלט הפפאיה הקלאסי, היה תזכורת ברורה איפה אנחנו נמצאים. זה סלט קשוח, חריף, לא מתחנף, בלי כמויות סוכר לריכוך, וזה לגמרי עובד. כל ביס מפוצץ לך בפה זיקוקי פריכות וחריפות עטופות בחמצמצות עם נגיעות של מלח. פשוט אבל כיף.

איך אומרים בתאית דג נא? קאב קם (צילום: יהונתן בן חיים)

המיאנג פלה, נתחי לברק בתוך חסה עם למון גראס, קשיו ותמרנדי, הייתה המלצה של המלצרית, שהציגה אותה כסוג של מנת דגל. וזה היה חתיכת דגל. מדובר באחד הביסים היותר אדירים שאפשר למצוא היום בתל אביב. מאיפה מתחילים לדבר על זה בכלל? זה רך, זה פריך, זה מלוח, זה מתוק. זה בית ספר לשילוב טעמים שעושה בית ספר לבית ספר לשילוב מרקמים. מנה וואו שרק בשבילה היה שווה לחזור. הבעיה היחידה עם מנה מוצלחת כזאת, היא שלמנות שמוגשות ביחד איתה אין שום סיכוי לעמוד בסטנדט. וזה בדיוק מה שקרה לנם הו בייקון. גם כאן יש חסה שאמורה לעטוף בשר, במקרה הזה פילה חזיר, בתצורה שמזכירה נקניקיה, עטוף בבייקון. וכדי שיהיה ברור – זה אחלה ביס, יש בוטנים שמשדרגים את האירוע ובייקון זה החיים עצמם. אבל ליד המושלמות של מיאנג פלה, זה מרגיש קצת יבשושי ומאוד לא מרגש.

אגף האגרולים של התפריט הביא גם הוא תוצאות מעורבות. הפופיה טאלה, הם שני אגרולים, אחד במילוי שרימפס והשני במילוי לברק ועשבי תיבול. בשניהם הבצק עשוי נהדר ומטוגן לקריספיות מושלמת. כשזה מגיע למילוי הדברים כבר פחות סינכרוניים. מילוי הלברק הוא חביב במקרה הטוב. הדג עצמו הולך קצת לאיבוד, ועשבי התיבול יותר נראים מאשר מורגשים. מילוי השרימפס, לעומת זאת, הוא אגדה שהייתה באמת. זה כל כך טעים, שרבנו על הביס האחרון. מנת חלוקה? רק אם מי שאתם חולקים איתו לא אוכל שרימפס.

מנות חלוקה? יותר כמו מנות תחרות. קאב קם (צילום: יאיר גת)

הפופיה פאד קפאו, היא מנת האגרולים השניה שכוללת שתי יחידות ממולאות בבשר קצוץ וכמות מופרכת של פלפל חריף. כן, זו אחת מאלו ששורפות אותך מבפנים וזה שווה כל כוויה וכוויה. הבשר טעים, הבצק פריך וביצת העין הרכה, שמשמת כסוג של רוטב, הופכת את הכל לחוויה שמנונית נהדרת.

למנה הבאה קראו פלה פאד פאק קפאיו, אבל שם יותר ראוי מזה היה "פאק, מה זה הדבר המושלם הזה". בבסיס זה דג לברק מטוגן בנתחים, מוגש עם ירקות כמו ברוקולי ואספרגוס ומלא פטריות. אבל כל זה רק רקע לדבר האמיתי שהוא בכלל הרוטב שבתפריט נקרא טאו טייאו, ושבחיפוש בגוגל כל האיזכורים שלו הם ציטוטים מהתפריט של קאב קם. אל תשאלו (בגוגל) איך גיליתי. אין לי מושג מה זה הרוטב הזה, ממה עושים אותו, ולמה לעזאזל הוא כל כך ממכר, אבל זה לא הפריע לנו ללקק את הצלחת עד הטיפה האחרונה שלו. זה לא סתם רוטב טוב, זה רוטב שמצליח להוציא קולות של ההתפעלות מברוקולי. יש שיאמרו שמדובר ממש באלכימיה.

מזל שהרוטב היה שם. קלמארי בקאב קם (צילום: יהונתן בן חיים)

הפלמהוק קטיאם, הקלמארי המוקפצים ברוטב לאו דנג, לא הצליחו לעמוד באותם הסטנדרטים. גם כאן הרוטב היה המרכיב הדומיננטי, אבל לא בגלל שהוא היה כל כך מוצלח, אלא בגלל שהוא היה מוצלח יחסית לקלמארי. אין צורך להכנס להאשמות ולדיון האם מדובר בחומר גלם בעייתי או שהייתה תקלה בתהליך הבישול. זה גם לא משנה. התוצאה הייתה קלמארי שהרגיש צמיגי להפליא. הרוטב היה הדבר היחיד שהצליח (על הקשקש) להציל את המצב.

הנאה יאנג, נתח קצבים עם רוטב דגים וסטיקי רייס היה סוג של הצלחה מאכזבת. הבשר עצמו היה אדיר. הוא היה עשוי למדיום רייר מושלם, היה מתובל וכל ביס ממנו היה תענוג. מה היה הרעיון להגיש אותו עם סטיקי רייס, יציקת בטון פחממית חסרת טעם, ועם רוטב דגים אגרסיבי במיוחד? לא ברור, הם רק הפריעו. כשיש לך בשר כל כך מוצלח, כל מה שאתה מגיש איתו חייב לשדרג אותו. כאן, זה רק קלקל.

>> ק-פה האנוי היא אופציה כשרה סבירה. אבל לא בסטנדרטים של תל אביב
>> זו נראית כמו מסעדת שף עם פוטנציאל. בפועל מדובר בחלטורה

בשלב הקינוח החלטנו ללכת על שתי קלאסיקות. אגרול הבננה המטוגנת היה כל מה שאתה יכול לצפות מאגרול בננה מטוגנת. בננה חמה זה טעם נרכש, אבל מעטים הדברים בעולם שיטוגנו בבצק אגרול ולא יהיו מוצלחים, בטח אם בצד יש רוטב טופי קטלני וגלידת קוקוס מצויינת. הקינוח השני היה סטיקי רייס עם מנגו, אבל כיוון שאנחנו לא בעונת המנגו, מחליפה אותו גלידת מנגו. להגיד שזה מוצלח אי אפשר. גם להגיד שלא סיימתי את המנה עד גרגר הסטיקי רייס האחרון אי אפשר.

בשורה התחתונה זה פשוט מקום כיפי. קאב קם (צילום: יהונתן בן חיים)

וזה בדיוק מסכם את הביקור בקאב קם. זאת לא מסעדה מושלמת, יש בה מנות אדירות לצד מנות שהן לגמרי בסדר, אבל אין שום דבר שהוא לא ממש טעים. עם מחירים סבירים יחסית (ארוחה יפה ב200 ש"ח לבן אדם לפני אלכוהול), ואווירה מוצלחת במיוחד, זה לגמרי נשאר גבוה ברשימת המקומות שברור שעוד נחזור אליהם.

4 כוכבים

פלה קם 48
סום טאם 46
מיאנג פלה 52
נם הו בייקון 52
פופיה טאלה 56
פופיה פאד קפאו 56
פלה פאד פאק קפאייו 146
פלמהוק קטיאם 72
נאה יאנג 68
אגרול בננה 38
סטיקי רייס מנגו 38