קולאבו בום: כך הפך הקלאב המוזר בדרום תל אביב למקדש לילה רוחני
עוד לפני המלחמה התחיל מועדון הקולאבו בדרך בן צבי להתבלט בייחודיות שלו, אבל מאז שבעה באוקטובר הוא הפך למשהו אחר לגמרי שהצמיח קהילה של ממש. הבוס של הקולאבו, אדיר דן אור מספר בראיון ש"המלחמה הפכה את הקולאבו למקום רוחני. הכל נבנה מחדש סביב לעשות טוב, לרפא אנשים, לייצר מקדש של ריפוי ואור"
בדרום תל אביב, על דרך בן צבי, יש מבנה מסקרן ששימש הרבה מאוד שנים עיר מקלט למסיבות מזדמנות, ובשנים האחרונות הפך למקום המוכר יותר ויותר בשם קולאבו. מאז ימי הקורונה המבלבלים ועד ימינו אנו, בשלבים ובהתמדה, הפך הקולאבו לאחד המוקדים האלטרנטיבים היותר מעניינים של חיי הלילה בעיר, וביתר שאת מאז ה-7 באוקטובר. עוד נגיע לזה.
בשישי-שבת הקרובים יתרחש בקולאבו הפסטיבל בעל השם המופלא ה"קולאבוס", מסיבת יום הולדת של הבוס והבעלים של הקולאבו, אדיר דן אור. למרות השם המושלם שנושק לבדיחות אבא על הפה, דן אור מוחה בתוקף על הקופי שניתן לאירוע. "זה הצוות שלי שאוהב להביך אותי, הם יודעים שאני מבקש לא לקרוא לי בוס". ובמקום בו הצוות מרגיש בנוח לפדח את הבוס בכל רחבי תל אביב, מתבקש לכל הפחות להחליף איתו כמה מילים. זה שהקולאבו הוא אחד המועדונים הכי מעניינים ואולי גם חשובים בעיר כרגע – בונוס נחמד מאוד.
>> כמעט עשור לבר/מועדון הכי לוהט בתל אביב. וכמה שהוא גדל
השבת ששינתה הכל: הקולאבו הפך למקום רוחני
בחודשים האחרונים התבלט הקולאבו בנוף הלילי המקומי בעיקר בזכות העובדה שהחל מהיום השלישי למלחמה נפתחו שערי המקום במתכונת סלון, או כמו שקוראים לו שם, "Living Room". ברגעים שבהם אנשים עדיין לא הצליחו לעבד את מה שקרה בשבעה באוקטובר, בטח שלא לשמוע מוזיקה, ברגעים שבהם הקשר למוזיקה ולמסיבות נפגע באופן עמוק ביותר – בקולאבו החליטו שיש ערך ללהיות יחד, לעבד את מה שקרה יחד, לשמוע מוזיקה ביחד.
"בתור הבעלים של המקום הראש שלי היום רחוק מ'מי מנגן', או 'מה הליינאפ', אלא עסוק יותר ב'איך מייצרים ריפוי עמוק לכולנו'"
איך הבנתם שצריך למלא את הואקום הזה?
"בצורה הכי אינטואיטיבית, אמרנו שאנחנו צריכים מקום להתמודד עם הכאב. אחרי 48 שעות במיטה, אשתי בעטה אותי ואמרה לי 'לך תעשה טוב לאנשים'. נפגשנו הצוות המצומצם של קולאבו באולפן של ארי (מילר, המנהל האמנותי והטכני, ע"ש) ואמרנו שצריכים לעכל יחד. שמענו מוזיקה ובכינו יחד והתחבקנו וזה איפשר לעבד את מה שעברנו. ואז אמרנו 'בואו נפגש גם מחר'. ולא הפסקנו. כל יום נוספו עוד חמישה אנשים, והגענו למצב שמחמישה אנשים שיושבים באולפן, אנחנו כל יום מארחים 200 איש. פשוט היינו שם בשבילנו ובשביל אנשים. שם בעצם נוצרה הקהילה של קולאבו. בחרנו לקרוא לזה "ליבניג רום" כי זה הפך להיות מאוד סלוני, אבל גם 'החדר של החיים'. הרגשנו שניתן להחיות אנשים באמצעות החדר הזה".
תסביר.
"היה למשל די.ג'יי מהקהילה ששבוע לתוך המלחמה אמרתי לו – תגיע, אני מרגיש שאתה צריך את זה. הוא הגיע חיוור ורועד ואמר 'אדיר, אני לא אחזור להיות הבן אדם שהייתי'. הוא היה בחרדה עצומה, היה מדמיין שמחבל רודף אחריו, מכל הסרטונים שראה. אמרתי לו – 'אל תדאג. כשהשמש תעלה אתה תחזור להיות אתה'. ראינו יחד את הזריחה, ובבוקר הוא אמר – 'אדיר, זה אחד לאחד מה שאמרת לי'. וזה סיפור אחד מבין מאה".
דן אור מתאר את השינוי שחל בו ובמועדון במלחמה במונחים רוחניים, לא פחות. "עד למלחמה ההתייחסות בקולאבו הייתה מאוד בדגש על רגש ועל קהילתיות. המלחמה הפכה את הקולאבו למקום רוחני. מה שעברנו במלחמה, כצוות ועם הקהל, בנה את הכל מחדש סביב לעשות טוב ולרפא אנשים. זה לקח את זה מרמה של מקום איכותי, טוב וקהילתי לרעיון של לייצר מקדש של ריפוי ואור. זה שינה את כל הכוונה של המקום. היום אנשים שמגיעים לפה אומרים שהאנרגיה השתנתה. הכוונה השתנתה".
באיזה אופן?
"הרבה תכנים בקולאבו היום, סביב מדיטציית תדרים או אקסטטיק דאנס, שמים פוקוס על הכאב של אנשים ואיך מרפאים אותו. אני בונה תוכנית, בשאיפה לעבוד מול עיריית תל אביב, ולשתף אותם בכל הידע שצברנו לגבי איך נוגעים לאנשים בכאב ממקום מאוד עמוק. אנחנו עובדים גם על ריטריט לניצולי הנובה, בשילוב ההוסטלים שבבעלותי, בהם יתקיימו לצד תכנים בקולאבו גם תוכניות של ריפוי".
קלאב שיש לו קהילה. וקרן ערבות הדדית
כשמדברים עם דן אור על הקולאבו, כמעט ואפשר לשכוח שבסופו של דבר יש כאן מועדון ויש כאן מסיבות ורוקדים כל הלילה ולשם כך התכנסנו. ויש לו יום הולדת, כאמור. "באופן אישי אני לא מת על מינופי יום הולדת, זה מרגיש לי מאוד מסחרי", אומר דן אור, שיחגוג 42. "הפעם אמרתי, רק שנייה, הכל זה שאלה של לאיזה מטרה אתה עושה את זה. איפה שאני שם את השם שלי, אני רוצה להשאיר איזשהו אימפקט של עשיית טוב. זה אחד הדברים הכי חשובים לי. ברגע שהחלטתי שחלק מהרווחים של האירוע יועברו לתרומה – אמרתי יאללה".
תרומה למי?
"הקרן לערבות הדדית של קהילת הקולאבו. זאת בעצם קרן שהקמנו שדואגת לחברי הקהילה. בדומה למה שקיים בחברה החרדית או בחברה הקיבוצית, שדואגת לערבות הדדית של החברים בה, כאשר פעם אתה בצד הנותן ולפעמים אתה גם בצד המקבל. זה אומר שכל מי שנמצא כרגע בתקופה מאתגרת יכול לפנות למנהלת הקהילה שלנו ולהגיש בקשה לתמיכה".
כדי להבין מה המשמעות של המונח "קהילה" עבור דן אור צריך ללכת קצת אחורה. עד לפני כמה שנים, שימש דן אור בתפקיד בכיר בחברות ציבוריות ומדי כמה חודשים היה נותן גיחה לסבב קלאבינג בברלין. אפשר היה למצוא אותו מבליין להנאתו בעיקר בסיזיפוס ובקאטר בלאו, מועדונים שהיוו עבורו השראה לקולאבו של היום. לפני כחמש שנים עזב את המסלול המהיר לקריירה מבטיחה באפרוריות מזהרת, והחליט לנוע בעקבות הלב והתשוקה שלו. זה התחיל כשפתח אכסניות תרמילאים. הקולאבו היה אחת מהן. ואז הגיעה הקורונה.
"מה שקרה כאן מאז המלחמה מתחבר לנושא של קהילה, שזה משהו שתמיד זרם לי בדם. פתאום נפגשתי עם הנושא מהמקום הכי לא צפוי וקורה פה משהו גדול. כל החלומות שלי נפגשים בנקודה אחת"
בתקופת המגפה, הבין דן אור שאין מה להחזיק את הבניין כעוד אכסניה, ובגלגולו הבא הקולאבו הפך להיות בית לאמנים, כשאירח סטודיו לאמנות ולתרבות בדגש על יצירה פלסטית ומוזיקלית. "כשנגמרה הקורונה נגמרו גם ההנחות בארנונה, והשותפים ואני חשבנו מה עושים עם המבנה המטורף הזה", הוא מספר. "השותפים שלי באו עם ניסיון של עשר שנים בהפקות אירועים אלטרנטיביים מקהילת מיקו, אז פשוט אמרנו – 'יש חצר, בואו נזמין אנשים ונביא קצת רמקולים'. לאירוע הראשון הגיעו 600 איש. אחרי כמה הפקות שאירחנו, החלטנו לקחת את זה לשלב הבא, השקענו סכום אסטרונומי בקלאב באנדרגראונד שלנו, ועשינו פתיחה מחודשת במרץ 22'".
ירון טראקס צדק. צריך להילחם על הלילה
אחד ההיבטים שמייחדים את הקולאבו הוא המודל הכלכלי שלו. בניגוד לחברה בע"מ, המועדון פועל כעמותה, והסיבה לכך היא שזה מאפשר למקום להיות מוכר כגוף תרבות ואמנות, פרקטיקה לא מאוד רווחת בחיי הלילה בתל אביב, לדברי דן אור. היתרון במודל הזה הוא האופציה לייצר שיתופי פעולה עם העירייה ועם משרד התרבות, לרבות סבסודים ותמיכה רשמית.
"החזון שלנו הוא להיות בית לתרבות ואמנות מעבר לתרבות לילה, כולל הופעות ומופעי תיאטרון עליהם אני עובד בימים אלה", אומר דן אור. "זה יהיה מרכז תרבות שהמנוע הכלכלי שלו זה המוזיקה והלילה. אחד מהאבות הרוחניים שלי זה ברלין, ואני שואב השראה מהחווייה הברלינאית, שם נפוץ שגופי תרבות ואמנות מקומיים פועלים בתרבות הלילה. מבחינתי זאת אג'נדה, לבוא ולשים זרקור על התחום. אני נפגש עם קולגות ומלמד על המודל הזה, על מנת שביחד נייצר איזשהו כוח מול משרד התרבות, כדי לגרום להיפוך תקליט ולומר שגם הלילה זאת תרבות, גם אם לא במובן הקונסרבטיבי. זאת תרבות שצריך לתמוך בה ולשמר".
זה בדיוק מה שבלייני העיר זעקו כשהבלוק נסגר, שהעירייה לא משמרת את אחד מהנכסים התרבותיים המשמעותיים של תל אביב.
"נכון. ואגב, מהפגישה הבודדת שלי עם ירון (טרקס, הבעלים המיתולוגי של הבלוק, ע"ש) הבנתי שהוא מסתכל על העסק שלו בצורה רוחנית. כאב לי לשמוע אותו מדבר ככה אז, לא הצלחתי להבין את זה. היום אני מבין שמקדש הסאונד שירון בנה לא היה אמירה חלולה. הוא התייחס לבלוק כמו מקדש, וההתייחסות שלו הייתה בצורה של קדוּשה".
דן אורשואב השראה מהבלוק גם בהקשר של הסאונד שהבליין הישראלי מורגל אליו. לרגל הפסטי-בוס יחנוך המועדון את ה"funktion One", מערכת סאונד חדשה שהותקנה בחלל ואפשר למצוא במיטב הקלאבז בברלין, איביזה וניו יורק. מדובר במערכת המאופיינת בסאונד מדוייק שלא מתעוות גם בעוצמות גבוהות וחדי האוזן עשויים להבחין בכך שזאת מערכת סאונד הדומה לזו שהייתה בבלוק, בניכוי העובדה שאת זאת של הבלוק טראקס שיפץ, שיפצר, שדרג והתאים לאוזניו ולאוזני הבליין המקומי. "היום אני יכול להגיד שאני פועל ממקום דומה לזה של ירון", מסביר דן אור את השדרוג, "עם אחריות מאוד גדולה כלפי האנשים שבאים לקולאבו".
מה זה אומר מבחינתך?
"בלילה אנשים עוברים חוויות שיכולות לשנות ולהציל חיים. כשאתה מבין את האחריות, את היכולת שלך להציל באמת, יש בלילה המון הזדמנויות להפוך חיים של אנשים. אני לוקח את זה במלוא כובד הראש והקדושה של המפתחות שקיבלתי לידיים. זה מורגש במיוחד משבעה באוקטובר. בתור הבעלים של המקום הראש שלי היום רחוק מ'מי מנגן', או 'מה הליינאפ', אלא עסוק יותר ב'איך מייצרים ריפוי עמוק לכולנו'. כל מי שסבב סביב הקולאבו בתקופה האחרונה קיבל מתנה מאוד משמעותית. אנחנו מתמודדים עם פוסט טראומה ואם לא נתמודד עכשיו, ככל שנתרחק מהטראומה הבטון יתקשה. חשוב לי להיות במקום שאני מאפשר תוכן של ריפוי בתקופה הזאת, עכשיו, לא עוד שנה".
זאת אמירה משמעותית.
"אני קם בבוקר והולך לישון בידיעה שאני צריך לפתור את הנושא הזה. אי פעם חשבתי שאתעסק בזה? לא. אבל מאז המלחמה זה הייעוד שלי. יש מקומות יותר מושקעים מהקולאבו, אבל האנשים שמגיעים לפה מגיעים בגלל המטרה שלנו מעבר. כולם מבינים מה אנחנו מנסים לעשות ומתחברים לזה. זה מתחבר לנושא של קהילה, שזה משהו שתמיד זרם לי בדם ואחד מהדברים שמניעים אותי היום. פתאום נפגשתי עם נושא הקהילה מהמקום הכי לא צפוי וקורה פה משהו גדול. כל החלומות שלי נפגשים בנקודה אחת".
>> קולאבוס פסטיבל, שישי-שבת 27.1-26.1, ליינאפ ופרטים כאן