כולו כולי: כמעט עשור לבר הכי לוהט בתל אביב. וכמה שהוא גדל

חוויית הטילים הראשונה שלי בתל אביב היתה במהלך עמוד ענן, כשהייתי בכיתה י"ב. הייתי בקולנוע והסרט הופסק באמצע, אמא שלי התקשרה וביקשה שאחזור הביתה. סירבתי. הסברתי לה שהחמאס רוצים לשבש לנו את השגרה, ושהניצחון שלנו הוא בלהמשיך בשלנו. אבל אז הגיעה הקורונה שהכריחה אותנו להסתגר בבתים, ועכשיו יש לנו את מלחמת חרבות ברזל שכיסתה את המדינה בערפל של אבל ומועקה. פתאום לצאת וליהנות מרגיש לא נעים.

כמו הלקוחות, גם העסקים בתל אביב ניסו להסתגל למצב החדש מבלי לפשוט את הרגל – המסעדות והברים נפתחו באופן מצומצם, והמון עובדים נשלחו לחל"ת מבלי לדעת מתי, אם בכלל, יחזרו לעבוד. בחודשיים וחצי האחרונים תל אביב דיממה לאט ואנחנו, האנשים שיוצאים לבלות ולשכוח, ניסינו ככל האפשר לשמור עליה בחיים. לכן זה אולי קצת חריג לראות בתקופה כזו עסקים שמתרחבים. חריג, אבל מאוד משמח. וכשמדובר במוסד חיי לילה ותרבות משמעותי כמו הכולי עלמא, זה משמח מאוד. ואם זה התרחבות שכוללת גם פיצרייה חדשה (לפרטים נוספים), אז בכלל יש סיבה לחייך.

החזרה היתה איטית, אבל השערים נפתחו לבסוף. כולי עלמא (צילום: רן בירן)

"אנחנו חושבים שהלוחמה שלנו בטרור זה להמשיך בשלנו, וכמובן להתרחב" מספר יונתן ליפיץ (40) בריאיון לטיים אאוט יחד עם נדב נאמן, שמהווים רק שתי-חמישיות מבעלי המקום, לצד אבירם כרמלי, רועי חזום ומשה חסון. "אני חושב שהיינו מהראשונים שפתחו לא הרבה אחרי השביעי באוקטובר, וקיימנו את השגרה שלנו אחרי שלמדנו קצת איך להפעיל את המקום. ממש לשים פס על המצב וממש לשים פס על מי שבא כנגדנו. ברגע שיש בן אדם שיודע לרקוד איתנו ולהבין את העניין הזה – אז הדבר הזה יוצא לפועל. זה לא רק בראש שלנו".

את חוכמת הבדיעבד הזו ליפיץ אומר לאחר שבכולי ניסו לפתוח במתכונת מצומצמת עם שירים רגועים יותר, אבל זה פשוט לא עבד. בסוף הם הבינו שאנשים שבאים לכולי עלמא רוצים לקבל את הכולי עלמא. "הייתה התחלה מאד קשה, דיממנו את השבועות הראשונים, צריך להגיד את זה", מספר ליפיץ בכאב מסוים. "איכשהו יצאנו מהפאזה המתנצלת די מהר, ואני מאמין שזה השליך על הקהל כי חזרו להיות כאן תורים בסופי השבוע. כשבן אדם נכנס לכולי, מתחיל להישטף לו מהראש כל האתרים, כל הטלוויזיות, כל הפאנלים".

מאחים את הלב. כולי עלמא (צילום: רן בירן)

גם נדב נאמן מתחבר לדברים, ומדגיש נקודה חשובה. "אולי דיממנו, אבל דיממנו באהבה, מה שנקרא. זה היה חשוב לנו, זה היה חשוב לכולי, לצוות שלנו, למשפחה שלנו – לצאת ולעבוד. זה היה חשוב גם לכל מי שמבלה אצלנו. הקהל רצה את האסקפיזם הזה, ונראה לי שזה בדיוק המקום. אנשים שהגיעו אמרו לנו תודה על הדבר הזה, וזה מדהים לראות שלישראלים יש איזה כוח מסוים כן לדעת מה קורה, אבל גם להבין שהם צריכים את המקום הזה לנשום אוויר". ליפיץ ממשיך אותו. "אין חיה סתגלנית בטבע יותר מהישראלים. לא קיים. אנחנו, כעסק שמסתמך על המקומיים, לא הייתה לנו זכות קיום לולא התכונה הזאת. רואים את זה עם אחים לנשק באקספו ורואים את זה ברחוב. נכון, ההלם הראשוני הוא אדיר ואינסופי, והטראומה תישאר איתנו שנים – אבל בד בבד יש את הדבר הזה של 'אוקיי, אני כאוב, אני באבל, אבל אני גם מכיר בעצמי כבן אדם שצריך לשמור על הנשמה שלו'".

כולי עלמא: הדור הבא

המציאות הפרועה של מדינת ישראל לא הסתנכרנה עם התכניות להרחיב את הכולי עלמא – מהמקום ששגשג מתחת לקרקע, לאימפריה קטנה מעל האדמה ברחוב מקווה ישראל. בראשית התוכנית נמצאת פיצרייה חדשה בשם PIZZAPIZZAPIZZA (כן, קראתם נכון) שנפתחת ממש היום (21.12). בהמשך צפוי להתווסף גם פודקאסט-בר – שילוב מעניין בין אולפן פודקאסטים לבר שכונתי יותר. כשאני שואל אותם אם הם, בתור בעלים, לא לחוצים להרחיב את העסק דווקא בימים בהם רוב עסקי הבילוי בעיר מצמצמים. "אנחנו כל הזמן לחוצים", עונה ליפיץ. "אנחנו חבורה של אנשי עסקים לא קלאסיים, מאד אמנותיים. שנים שידענו להחזיר השקעה שוטפת לעסק – הרי לא סתם הבאנו לפה להקות ברמת הטופ שעושות בארבי להופעות בכניסה חופשית. אנחנו תמיד בלחץ שמשהו לא יעבוד, וחייבים תמיד תמיד תמיד להביא את הדבר הכי טוב שיש".

הכולי עלמא בימיו הראשונים, שלא לומר הראשוניים. צילום: בן קלמר

ליפיץ הצטרף לצוות השותפים רק לאחר הקמת המועדון במטרה להפוך את הכולי עלמא למרכז תרבותי, ולא רק של חיי לילה. נדב נאמן, לעומתו, הוא אחד מהאבות המייסדים של הכולי –  לפני כעשור שותפו דאז של נאמן ברדיו EPGB לקח אותו לראות את המקום שעתיד להפוך לכולי. "אני אתן את הקרדיט איפה שצריך לתת קרדיט", אומר נאמן כיאה לשמו. "זה תכלס היה משה חסון שהראה לי את המקום הזה. הוא רצה לפתוח משהו חדש, משהו אחר – הייתה איזו פרידה מהרדיו, הוא ראה את המקום הזה וקרא לי לבוא. התחלנו לגבש קבוצה מסוימת של אנשים, ומשם הכול התגלגל".

ליפיץ מוסיף: "צריך לציין גם את רועי חזום. נדב ומשה ראו את הלוקיישן עם רועי, ומהעוגן הזה נוצרו כל מיני זרועות לכל מיני שותפים נוספים – מעגל שני, מהבלוק מההפקות, מהמיינסטרים – מין פסיפס יותר קולקטיבי ומקיף. וזאת נקודה מאד מאד חשובה – הקהל והפעילות כאן היא ראי לשותפים. השותפים באו מכמה מקומות. אם השותפים היו מגיעים ממקום אחד, כנראה לא היה כאן חיי מדף של עשר שנים. ובעזרת השם עוד עשר שנים". 

לעוד שנים רבות וטובות. כולי עלמא (צילום: רן בירן)

אז עוד מוקדם להבין מה הולך להיות בלוקיישן המשוגע הזה עוד עשור, אבל כן מתחיל להתברר מה התוכניות להמשך. כלומר, מעבר לחגיגות הכריסמס הרגילות, שיערכו בין ה-24 ל-30 לדצמבר. הפיצרייה כבר נפתחה היום, והפודקאסט-בר נמצא בשיפוצים להיפתח בשלב מאוחר יותר, ולמרות שעוד מוקדם לקבוע אם הניסוי הנוכחי יצליח כמו המקורי, ברור שאחרי כמעט עשור, בכולי רק מתחילים. "אנחנו מאמינים שהכולי עלמא תמיד יהיה כאן", אומר ליפיץ, ופונה לשותפו כבדרך אגב. "תקן אותי עם אני טועה, אבל אנחנו מביאים כאן את הסיקוול, את הדור הבא. את הדבר שהוא על הקרקע, ולא מתחת לקרקע. הילד עוד לא נולד, אז אני לא יודע אם זה האח, הבן דוד או האחיין – אבל בגדול, זאת אותה משפחה".
כולי עלמא, מקווה ישראל 10, א'-ש' 21:00 עד השעות הקטנות של הלילה
פיצהפיצהפיצה (PPP), מקווה ישראל 10, א'-ש', 18:00-00:00 (שעות פתיחה בהרצה)