נשיקה אחרונה ודי: פרידה ממלך המרציפן של תל אביב

הזיכרון הראשון שלי ממרציפן נעוץ בראשית שנות ה־90. בכל מרכז מסחרי בירושלים היה חלון ראווה (או מקטע ממנו) שמוקדש לפירות מרציפן צבעוניים עם נעץ ציפורן בולט מראשם. תמיד הייתי מוקסמת מהפלא הצבעוני. ממתק שהוכן בעבודת יד, בעל חזות של פרי גמדי מפלסטיק. בכל הזדמנות שניתנה לי שפכתי תועפות צבע מאכל על בסיס מים ולשתי מרציפן תעשייתי זול עד ששכח מאיפה הוא בא. חמושה בחופן ציפורן ובמלא רעיונות אגסיים ואפרסקים, פיסלתי את הפירות האומללים והנחתי במאנז'טים. כבר אז הבנתי שאני לא מתגרה בכלל, אלא נהנית מהדבר כאילו שיחקתי בפלסטלינה אכילה.

במשך שנים נמנעתי מלאכול ממתקי שקדים עד שבתחילת שנות ה־2000 קראתי את הספר "עשו" של מאיר שלו ונשבתי בקסמו של תהליך הכנת המספאן, כפי ששלו מתאר אותו: "והנקודה ההיא זו הנקודה בה יש להוסיף את השקדים הטחונים לסירופ הרותח. הפונטו הזו הוא מכיתה חמקנית של זמן, שהמחוג אינו יכול להגדיר וצמצם אינו מסוגל לקטוע. כך או כך זהו הרגע בו מגיע סירופ הנוזל המבושל לדרגת הפשרה הנכונה בין נזילות לצמיגות".

המילים של שלו, יחד עם ההכרה שמרציפן הוא מאכל שנוי במחלוקת המאגד סביבו אוהבים ושונאים מושבעים, דחפו אותי להתאמץ לרכוש לעצמי את הטעם ולהתעקש עליו. כשעשיתי זאת, ירד האסימון ברגע אחד – בעיית המרציפן היא שיש הרבה מרציפן לא מוצלח בעולם הזה. מרציפן לא מוצלח, קמצני ולא מושקע, הוא מרציפן מרגיז ונטול הצדקה. אנשים שמשתפים איתו פעולה הם אלה שאחראים לכך שאחרים לא אוהבים מרציפן.

בשביל מרציפן טוב באמת, שווה היה לעשות מאמצים, לצעוד מצפון תל אביב ללוינסקי בצהרי היום, גם בחודש יולי, ולבקר בקונדיטוריה אלברט. שם, גם אם בתשלום מחיר שמרגיש מופקע, היה אפשר ליהנות מאותה מלאכה נדירה המצריכה השקעה אמיתית, ולחתום אותו בנשיקה משקדים שלא קיפחו את חייהם לשווא.