"קטן עלינו": מוצר מוזיקלי מוצלח עם מסר מפחיד

נדיר ששיר מעלה תחושה של מועקה בבטן. נדיר עוד יותר שהתחושה הזו עולה עוד לפני שהתו הראשון מתנגן. רק עצם הידיעה על קיומו של יורש ל"שבט אחים ואחיות" עוררה בי תחושה של מחנק. לא שוב. לא עוד פעם. לא עוד פרסומת לאחדות הלא קיימת, לרוח הישראלית הבלתי מנוצחת. פשוט לא. מאותה סיבה שאני לא מאמין שמשחת שיניים אכן גורמת לחיוך מושלם כמו בז'ורנל ונוזל כלים מסיר שומנים בתנועה חלקה – כך גם אני לא מאמין לרפליקות פופ ששרות לי, משל היינו צפון קוריאה, פרסומת לכמה הכל יפה וטוב פה. 

נתחיל (ונסיים) עם המוזיקה כבר עכשיו: המוצר המוזיקלי מוצלח בתחומו. שיר פסטיגל/מסיבת סיום כיתה ו', עם המון המון כוכבים שמרימים אחד לשני, לחן קליט שכבר אפשר לדמיין את האחיינית שלכם מהמהמת בסרטון הוואטסאפ המשפחתי, בית עם יותר מדי נציגים מסצנת הראפ בארץ, קליפ על פי המדריך של ימינו – הכל מתוקתק. לעולם לא אתעייף מלהחמיא לג'ורדי וסטטיק על מוצרי הפופ המדויקים והיעילים שלהם. אבל מוזיקה בפרט, ותרבות בכלל, אינן רק פסקול לפרסומת. מוזיקה יכולה, ואף צריכה, להיות מדיום שמביא לידי ביטוי ערך מוסף מלבד ביצוע אסתטי מהודק – בעיקר ביצירה שמתיימרת להביע מסר מאחד ולא סתם פצצת רחבות שהטקסט בה הוא משני.

רגע כואב במיוחד הגיע כבר בשורה השלישית. איך, למען השם, אפשר להגיע מ"ככה עדיף לי, לבד עם השיט שלי" ל-"מהחול של הנגב, עד החרמון, בית חם ובו כולם אומרים שלום" כל כך מהר? מי את ומה עשית ליסמין מועלם? איך הקול הכי פרש וההגשה הכי קסומה וכנה שצצה פה בשנים האחרונות כבר גויסו לטובת הפרופגנדה הסחית הזו? אי אפשר היה לחכות לאיזה פול האוס אחד בבארבי לפני, או לאיזה אלבום-שניים לפני ההרהור שאולי בעצם הכל בלוף? ואגב הרהורים שהכל בלוף – כל ראפר שלקח חלק בוורס המביך הזה צריך להסתכל טוב טוב במראה ולהחליט אם מה שהוא רוצה לעשות עם הקול שלו זה להחזיק שמץ של אמירה כנה או למכור שוקו (או כל נראטיב מיינסטרימי אחר, לצורך העניין). לקחתם חלק בדבר שעומד בבסיס כל מה שהתרבות שאתם משתייכים אליה אמורה לבוז ולהתנגד לו. 

התאכזבנו, אבל הכל מאהבה אליך. יסמין מועלם (צילום: ירדן רוקח)

אם היה מדובר בסתם שיר פיל גוד, ניחא. אם היה מדובר בעוד סינגל סטייל "ווי אר דה וורלד" שדוחף לאיזושהי מטרה נעלה, מילא. אבל גם אחרי קריאה שלישית של הטקסט אני לא מבין מה הוא מנסה להגיד. יפה פה, העם רוצה שלום וכולנו בזה ביחד? תגידו, לעצמכם אתם מאמינים? הרי חצי מדינה פה רוצה לחנוק את החצי השני, וכולם ביחד מתים לחנוק את כל מי שמעבר לגבול. אפילו סביב קיום הנחיות קורונה לא הצלחנו להתאחד וכל סקטור רק עסוק בסמאש אנד גראב על חשבון האחר. אז מה הקריאה? קטן עלינו? אנחנו אוטוטו בסגר שלישי, נשמות. אולי נודה שזה גדול עלינו ונתחיל קצת לצמצם נזקים?

"מה שהיה הוא שיהיה" הוא הדבר האחרון שבן אדם ער ומפוכח רוצה לשמוע כרגע. הסיסמה האולטרה שמרנית הזו עומדת בלבה של כל עוולה ארוכת שנים שעדיין לא נפתרת, ובכללה הזובור המיינסטרימי הישראלי; שבעת מדורי גיהנום וקומבינות בשביל להתחתן ברבנות – וואלה, סטטיק? תרבות של טוהר גזע ועליונות אתנית – אשכרה, נסרין? אפליה ממוסדת נגד להט"בים – סירייסלי, הגיי שלא הצלחתם להביא אפילו סתם בשביל הייצוג? האם אתם באמת רוצים שמה שקורה כרגע יימשך? אין תחום במדינה הזו שלא צורח שינוי (אולי חוץ מג'ודו). "מה שהיה הוא שיהיה" הוא לא משפט מעורר תקווה. הוא הדבר הכי מפחיד ששמעתי מזה המון זמן.