מסעדת שף זו לא תחרות ריאליטי. והמסעדה הזאת עדיין לא שם

בואו נעשה את זה קצר כי הנושא כבר נטחן עד קראמבל: ריאליטי אוכל. סיפור מרגש. פרס גדול. אין עוד מה להוסיף לזה, ותכלס זה גם לא באמת מעניין. בשלב הזה, כל מה שנשאר הן רק כמה מילים בערך ויקיפדיה לא קיים: עידן בושארי, aka פומפי, זכה בעונה הראשונה של "המסעדה הבא של ישראל" והפרס היה פתיחת מסעדה במלון ברוט – להלן, קילומטרז'. על הלוקיישן דווקא יש מה להגיד: מצד אחד החלל המיתולוגי שבו שכנה הרברט סמואל של רושפלד, מצד שני הקשיחות המחוספסת של דרום-דרום הטיילת. עד כמה זה אזור שאנשים לא מוכנים להיתפס בו בחיים, משום סיבה שהיא? ובכן, האיש היחיד שראינו שהסתובב בחוץ לבש גלימה לבנה וחבש כתר על הראש. "עברנו כאן במקרה, אז נכנסנו", אמר אף אחד בדרום-דרום הטיילת, אף פעם.

אבל בחזרה למסעדה. ארבעה חודשים אחרי הפתיחה, נדמה ש-15 דקות התהילה של קילומטרז' קצת נרגעו. אם היה הייפ הוא עבר לבוגר הריאליטי הבא. המסעדה עצמה הייתה מלאה, אם כי לא "טוב שהזמנו מקום" מלאה, שזה מזל, כי גם ככה הכל היה מסודר בצפיפות לא הגיונית שגרמה להרבה יותר מידי אנשים לגעת בי תוך כדי ניסיונות לעבור. ויש גם מה להגיד על המוזיקה, שבאמצע הארוחה פתאום עלתה לווליום חונק שיחות. רק שאז מתחיל להגיע האוכל, ועם כל הכבוד למה שמסביב, בואו לא נשכח בשביל מה הגענו.

לא בדיוק עושה כבוד לחלל המיתולוגי של הרברט סמואל. קילומטרז' (צילום: אסף קרלה)

סלט הקיץ היה פתיחה מפתיעה ולא רק בגלל ההפתעה של לקבל סלט קיץ באמצע נובמבר, עם כל הכבוד להתחממות הגלובלית. מעבר לעניין טכני קל – אם המלצרית שמביאה את המנה אומרת "מומלץ לערבב את הסלט" אפשר היה לצפות שהוא כבר יגיע מעורבב או לפחות ילווה בכף שתאפשר לערבב אותו לבד – הוא היה מוצלח במיוחד. רצועות זוקיני דקות עם מיקס עשבים ברוטב וויניגרט על בסיס נענע שהשתלבו מעולה ביחד, ומעל כל זה פיסטוקים שנתנו את הקרנץ' ואת המליחות המתבקשת. לגמרי סלט של הבכיף.

הדלעת המדופדפת (בחיי שככה קוראים לזה), לעומת זאת, הייתה פחות מלהיבה. שזה לגמרי מגיע לנו, כי אנחנו אלה שהזמינו פה דלעת. מבחינה ויזואלית דווקא היה לה קטע, כי היא נראתה כמו דג סלמון שיצא מושחם מהתנור (כלומר, אם אתם לא מתפדחים להזמין סלמון בתנור), וגם קראמבל זרעי הדלעת והלאבנה שנשפכו עליה היו טובים, וביחד עם גלייז הקרמל שהמתיק הכל היה איזון נכון. אבל אז אתה לוקח ביס של הכל יחד וחושב שאתה מבין מה הבעיה. כי בסוף, לא משנה כמה תנסה להחביא אותה, מתחת לכל הכיסוי הזה עדיין יש דלעת.

רק שהבעיה לא הייתה באמת בדלעת. ואת זה קלטנו כשהגיעה המנה בעלת השם הלא ברור "געגועי לאליעזר". לא יודע מי זה אליעזר, אבל די ברור למה ציפינו שיהיה כאן גזר. לא היה. מה שכן היה בה, על הנייר לפחות, זה כרוב צרוב עם צ'ימיצ'ורי לימונים ועשבים. ופה קרה בדיוק ההיפך ממה שהיה עם הדלעת: הכרוב עצמו היה מוצלח למדי, אבל היה כמעט בלתי אפשרי להרגיש את זה, כי הוא היה מכוסה ברוטב אנמי שהתעקש לא לתת לכרוב להתבטא. זה הרגיש כמו "טחינת שווארמיות" ששופכים מעל הפיתה כדי להסתיר את העובדה שלבשר אין טעם.

להיות מסעדה בתל אביב זה קצת יותר קשוח מלנצח בגמר של ריאליטי. קילומטרז' (צילום: אסף קרלה)

המנה הבאה הייתה "טטאקי יפני יפני עם סויה, כוסברה, שערות מלפפון וג'ינג'ר טעים טעים". ולא סתם יש כאן ציטוט מילה במילה מהתפריט, כי ראיתם את המשחק מילים המשעשע של ה"יפני יפני" ו-"טעים טעים"? זה הדבר הכי מעניין במנה הזו. על הצלחת יש חמש חתיכות טונה קטנות צרובות בעדינות. קערית סויה, כמה עלי כוסברה. ערימה של מלפפון וג'ינג'ר חתוכים דק. זאת לא מנה, זה רהיט של איקאה בהרכבה עצמית. זה מעורר עניין בערך כמו ההיסטוריה של הכוס החד פעמית קצת פחות. ביס נחמד נחמד. הוא גם סתמי סתמי.

גם סשימי האינטיאס לא הצליח להרים את רף העניין. גם כאן, הבסיס היה לגמרי חביב: הדג היה מוצלח, אבל כל ניסיון למצוא קשר בינו לבין סלט הענבים החצי קפואים ואגוזי הלוז העלה חכה ריקה (הבנתם? כי… עזבו, לא חשוב). ואם זה לא מספיק, אז שמנת הפלפלת מלמטה הייתה בכלל לקוחה מסיפור אחר לגמרי, רק שאף אחד לא סיפר לה את זה אז היא סתם הסתובבה על הצלחת, תלושה מהקשר. והנה מגיע הרגע שאתה חייב לשאול את עצמך: 71 ש"ח בשביל ארבע חתיכות דג ורעש לא קוהרנטי מסביב? זה ריאליטי או תוכנית מתיחות?

הבסיס לגמרי חביב. עידן בושארי, קילומטרז' (צילום: אסף קרלה)

כשהגיע הטרטר, שוב הבנו שהדברים הולכים לכיוונים לא טובים. חשוב להגיד (שוב), זאת לא מנה רעה. אבל היא מנה מרגיזה, כי היא מרגישה כמו תרגיל חשבונאי: "המסעדה לוקחת 69 ש"ח לטרטר. כמה אפשר להקטין את המנה עד שהלקוחות יסרבו לשלם?". התשובה היא: שלושה טוסטונים קטנים עם ממש מעט טרטר בקר עליהם. נדמה לי שהוא היה מוצלח, אבל בכמויות כל כך קטנות (בעיקר כשאתם מתעקשים להגיש שלוש חתיכות לשולחן של ארבעה), באמת שאין שום דרך לדעת את זה.

טי-בון הטלה לא הצליח לשפר את העניינים באופן מהותי. בשלב הזה אתם כבר אמורים לנחש שהבשר עצמו היה טוב, וגם הגראטן שהוגש בצד, שהיה מהז'אנר היבש/קריספי היה לגמרי בצד החיובי, אבל זה כל מה שאפשר להגיד. אין פה וואו. אין פה התרגשות. אין פה אמירה. אכלנו בשרים טובים מאלו, עם תוספות חכמות מאלו ובמחירים סבירים מאלו.

קילומטרז' (צילום: אסף קרלה)

דווקא המנה העיקרית הצמחונית, כיסון פסטה ממולא בקרס תירס לבן עם עלי בוקצ'וי ברוטב חמאת קרמל מלוח, הצליחה לעורר קצת עניין בשולחן. אומנם העניין הגיע בצורת חילוקי דעות, אבל היי, אם מדברים עליך כנראה שעשית משהו נכון (לא אתה, הסטייליסט של נועה קירל). מצד אחד, נקרא להם "השליליסטים", הייתה טענה שמדובר במנה גרועה, שהפסטה לא מבושלת מספיק, שהמילוי מוזר ושהרוטב מתוק מדי. הצד השני, "הצודקים", הסכימו עם עניין הפסטה, אבל לא אמרו כלום כי היו עסוקים בלמצוץ את מילוי התירס, לאכול את חתיכת הבוקצ'וי האחרונה וללקק את הרוטב המושלם.

הקינוחים המשיכו את הקו הכללי של הארוחה. הנמסיס, שהמלצר עף עליו באופן קצת מוגזם, התגלה כעוגת שוקולד לא רעה. הטארט לימון היה בסדר גמור. את שניהם חיסלנו עד הפירור האחרון. שניהם לא היו שווים את הקלוריות שלהם בעליל. וזה בדיוק מה שמרגישה כל הארוחה בקילומטרז'. זה עובד, אבל זה מיותר וסתמי. כי לנצח בריאליטי זה אחלה. וזה כבוד. ולגמרי אין מקום לזלזול. אבל זה דבר אחד להתחרות בשלושה שפים שאפתנים שרוצים לקבל את הברייק לפרוץ בגדול וזה דבר אחר לגמרי לצאת לעולם האמיתי ולהתחרות בעשרות, שלא לומר מאות, המסעדות שכבר עשו את זה. כרגע די ברור שקילומטרז' לא שם.

קילומטרז', קויפמן 6. שני-שבת, 18:30-24:00, סגור בראשון
3 כוכבים. 3.5 אם אתם אורחים של המלון, ורק צריכים לרדת במעלית 

סלט קיץ 63
טטאקי 68
סשימי אינטיאס 71
טרטר בקר 69
געגועי לאליעזר 57
דלעת דפים 49
כיסוני תירס 98
טיבון טלה 166
נמסיס 42
טארט לימון 42