נטפליקס, לעולם אל תגעו לנו ככה בקימי שמידט

"קימי שמידט: קימי נגד הכומר"
"קימי שמידט: קימי נגד הכומר"

אין ספק שטינה פיי ורוברט קרלוק השקיעו בספיישל האינטראקטיבי החדש של "קימי שמידט", אבל לא בטוח שהסדרה מתאימה לגימיק המעייף הזה. בצד החיובי: זה מצחיק, על אמת, בקול רם

6 באוגוסט 2020

יחסית לשירות הסטרימינג שתרם את שמו לביטוי "נטפליקס אנד צ'יל", בנטפליקס לא ממש רוצים שננוח. מה כבר ביקשנו עבור הסגר הבא? להישען אחורה על הספה ולצפות בעוד איזה "טייגר קינג" (זכור לי שפגשתי פעם ברחוב אדם שנהג ללכת עם עכברוש המחמד שלו על הכתף. צרו איתי קשר נטפליקס). אבל לא, נטפליקס רוצים שנעבוד עבורם ואשכרה ממשיכים להשקיע באפיק המאוד לא ברור של תוכן טלוויזיוני אינטראקטיבי. אחרי ש"מראה שחורה" נתנה לנו לבחור את מגוון הדרכים הנוראיות שבהן הגיבור יכול למות, עכשיו מגיעה אלינו (באיחור קל של שלושה חודשים מארה"ב) הגרסה הטיפה יותר אופטימית לטלוויזיה בהתאמה אישית – "קימי שמידט: קימי נגד הכומר".

כהרגלם של נטפליקס, לא ממש ברור מי ביקש את זה, אבל שנה אחרי שקיבלנו סגירה די הולמת לסדרה הקומית המוזרה של טינה פיי, קיבלנו עוד פרק ספיישל ארוך במיוחד שמתרחש אחרי סיום הסדרה. כמה ימים לפני חתונתה של קימי עם בן מלוכה אנגלי (דניאל רדקליף, לעד הארי פוטר עם זקן), היא מגלה ספר ששולח אותה לפגוש שוב את הכומר שכלא אותה בבונקר. אתם יודעים, אותו סיפור נושן. העלילה הדי רופפת מהווה תירוץ לשני רכיבים שעליהם נשען הספיישל – האחד מומחיות של פיי והשני הצעצוע החדש של נטפליקס: בדיחות מושלמות ואפשרויות בחירה, בהתאמה.

ראשית, אפשר להירגע. טינה פיי ושותפה הקבוע רוברט קרלוק, שיצרו יחד גם את "30 רוק" המושלמת, הם עדיין צמד הכותבים הכי מצחיק בטלוויזיה. הם דוחסים בדיחות בקצב מסחרר, קולעים באחוזים נאים ביותר ומצליחים במשהו שרוב כותבי הקומדיה כבר שכחו לעשות – להצחיק, אבל באמת, עם הקול של הצחוק והכל. גם הספיישל עמוס בוואן ליינרים מבריקים, טיטוס נשאר הדמות הכי היסטרית על המסך הקטן והופעות האורח עדיין קולעות, בין אם של חבריה של פיי ל-SNL (כריס פארנל ופרד ארמיסון מצטיינים) ובין אם של מיני סלבס (ג'וני נוקסוויל מפתיע). חוץ מזה, ג'ון האם הוא נס קומי וכל רגע שהוא לא משחק בקומדיה הוא חטא כנגד האנושות.

עם זאת, קשה להגיד שהמכלול של "קימי נגד הכומר" מצליח להיות יותר מחביב. התרגיל האינטראקטיבי, שמאפשר לצופה להחליט עבור הדמויות מה יעשו (מתוך 2 עד 4 אפשרויות), נשאר בגדר הגימיק. אמנם ישנן כמה בדיחות מוצלחות על חשבון הפורמט, למשל כשהדמויות ממתינות לבחירת הצופה או כשמובילים אותן לעבר מבוי סתום, מה שמניע אחת מדמויות המשנה לנזוף בצופה על בחירותיו הרעות (טיטוס: "מי אתם, אני ב'צ'יפוטלה'? כי עשיתם בחירות רעות שמשפיעות על כולם"), אבל בסופו של דבר אלמנט הבחירה מהווה מטרד לזרימת העלילה. זה באמת נחמד שטינה פיי יכולה להציע מגוון בדיחות לבחירה, ואפילו מוצלח כשזה מאפשר להם להשמיע שיר כריסטמס בן ארבע דקות על מסעדה מקסיקנית מאת "נחש הטאקו", אבל זה מאבד מהקסם די במהרה, ולקראת סוף הספיישל תמצאו את עצמכם מוותרים על זכות הבחירה ומשאירים אותה לאלגוריתם של נטפליקס.

טיטוס אהובנו (מתוך "קימי שמידט: קימי נגד הכומר")
טיטוס אהובנו (מתוך "קימי שמידט: קימי נגד הכומר")

למעשה, הצורך להציג שוב ושוב בחירה עבור הצופה הופך אט אט למעמסה גם עבור היוצרים. כך, למשל, קו העלילה של ג'קלין הוא בזבוז זמן מוחלט. זה לא עלבון, קו העלילה שלה מורכב מסדרה של התחמקויות שנועדו לבזבז זמן עבור הדמויות האחרות. בקו עלילה אחר הדמות של רדקליף אולי מראה פוטנציאל מוצלח (הוא סוג של קימי ממין זכר), אבל אובדת לתוך קונפליקט חסר שיניים. כך כל מה שנשאר לנו הוא קו העלילה של קימי וטיטוס, שאולי מצליח לעניין יותר מהשאר, אבל גם אובד בתוך מגוון האופציות. נו, לפחות יש איסטר-אג נחמד בשיר הפתיחה המדבק – תלחצו על "דלג אינטרו" והישענו אחורה.

מילא אם האופציות הללו באמת היו מובילות לעלילות מגוונות יותר, אבל הדרך פחות או יותר סלולה עבורכם – בכל פעם שמגיעים למבוי סתום בעלילה, מיד תשוגרו אחורה לבחירה הקודמת כדי שתוכלו לבחור באופציה ה"נכונה" (רמז: זו תמיד תהיה הבחירה המוסרית), כך שאין דרך ממשית לסטות מהמסלול. שתי צפיות אמורות להספיק לכם כדי לראות את כל האפשרויות שפספסתם ולצפות בשני הסופים ה"אמיתיים" (שלא שונים בהרבה אחד מהשני). בינינו, הצפייה השנייה הייתה מיותרת והרגישה כמו לצפות בקטעים שנשארו על רצפת חדר העריכה. אם נטפליקס כל כך רוצים שנישאר עם האצבע על השלט (או העכבר, אני לא שופט), כדאי להם להתחיל להתאים גם תוכן באמת מעניין עבור הגימיק האינטראקטיבי. עם כל הכבוד לטיטוס, ויש הרבה, "קימי שמידט" זה פשוט לא חומר הגלם הנכון.