ריאיון Time Out

למה האמנית קרן ציטר חושבת שמי שחוזר לארץ לוזר

לרגל תערוכה חדשה האמנית הישאלית עם הרזומה מעורר הקנאה חוזרת ארצה וחושפת חשש: "נראה לי שאנשים משתעממים ממני"

קרן ציטר. צילום: דין דין אהרוני רולנד
קרן ציטר. צילום: דין דין אהרוני רולנד
7 במאי 2019

יש אמנים ישראלים שעושים את זה בחו"ל, ויש קרן ציטר, אמנית מליגה אחרת לגמרי. אם תרצו, ציטר היא דמות ראשית בסרט של פולנסקי, לעומת אחרים שמגלמים בו גופה. הרזומה שלה מעורר קנאה. היא עשתה וי כמעט על כל מוסד אמנותי בעשור האחרון: מקום שני ברשימת האמנים המבטיחים של פלאש ארט, תערוכות במוזיאון הוויטני בניו יורק, הטייט בלונדון, הסטדליק באסטרדם, KW בברלין, הפומפידו בפריז, התערוכה המרכזית בביאנלה בוונציה והרשימה עוד ארוכה.

בקריירה הפורה שלה ציטר נגעה כמעט בכל מדיום אפשרי (שירה, כתיבה, פרפורמנס, דרמטורגיה), אבל האלמה מאטר שלה היא הווידיאו. הכותבים על יצירתה נוהגים לתאר את האסתטיקה הציטרית במונחים של קלישאה. היא עושה שימוש בקלישאות קולנועיות ומפרקת אותן לגורמים. העבודות שלה פרומות, אסוציאטיביות, חובבניות ומרושלות במכוון, מזגזגות בין סגנונות וז'אנרים שונים ומציעות התבוננות אחרת על השפה הקולנועית, בין הנמוך לגבוה ובין הבדיה למציאות.

עכשיו ציטר מגיעה לישראל לפזר קצת אבק כוכבים – אבק נונשלנטי וצנוע – בתערוכת יחיד במרכז לאמנות עכשווית (CCA). "תוכן מקודם", הוא שמה של התערוכה שנפתחה בשבוע שעבר. בקומה הראשונה של המרכז מוצגות שתי עבודות וידיאו: "דר שפיגל" האיקוני מ־2007 ו"אובייקט" מ־2016. הן כלואות במעין פודים קטנים ואינטימיים ולצדם עבודות שמוקדשות לילדים: סרט האנימציה "ההגעה" המספר את סיפורו של אוגר זועם, שלושה ספרי ילדים שכתבה ורישומים בעפרונות ובטוש, כולם מוצגים בגובה העיניים של הילדים. "אני לא אוהבת אנימציה, זה נראה לי טיפשי", מספרת ציטר על הטריטוריה החדשה שהיא כובשת, "חשבתי שזה יהיה רעיון טוב לעשות משהו שאני לא אוהבת, כי זה מאתגר, אז למדתי אנימציה".

בקומה השלישית של המרכז מוקרן חלק מארסנל הסרטים שלה, סוג של רטרוספקטיבה מתבקשת למדי. תחושה של אינטימיות אופפת את העבודות של ציטר בתערוכה, שנראה שהבית הוא גיבורן הראשי ("אין לי כוח לצלם מחוץ לבית, אני מאוד עצלנית"). נראה שהעבודות בעצם נועדו לצפייה ביתית. את כולם אפשר למצוא בערוץ הווימיאו שלה, לא עניין של מה בכך אצל אמנים. "מי שלא עושה את זה הוא טיפש. כל המהות של הפורמט הזה הוא הפצה. אם את מחבלת במהות של המדיום, את לא כנה עם עצמך. אני לא רוצה להגביל אנשים ואת המדיום שבו אני עובדת. הכוח של הווידיאו שהוא יכול להתקיים בבית שלך, למה לא לנצל את זה?".

שום דבר ברקע של ציטר לא יכול היה לרמוז על ההצלחה המטאורית שלה. היא נולדה לפני 41 שנים בגבעתיים ובגיל 10 עברה המשפחה לאריאל. בשנות ה־20 המוקדמות לחייה למדה במכון אבני ואחרי שנה וחצי ביקשה להיכנס לשנה השנייה במדרשה. "הלכתי לדבר עם יאיר גרבוז. הוא שאל אותי מה ההבדל בין רישום לציור ולא ידעתי, אז הוא אמר לי להיכנס לשנה הראשונה. הייתי שם שבוע ועזבתי".

במקום זה היא נסעה ללמוד באיטלייה באמסטרדם, נחושה להתבלט. "עשיתי המון סרטים כדי למשוך תשומת לב וכדי להישאר באירופה", היא מספרת. "סיימתי את הלימודים, הייתי התלמידה הכי טובה, אבל כלום לא קרה". עד שהגיעה מושיעה בדמותה של אוצרת הקונסטהאלה בציריך, ומשם הנסיקה הייתה מהירה. "בסופו של דבר האמנות היא מאפיה. ברגע שאוצרים ממליצים עליך השמועה עוברת מפה לאוזן".

אחרי ארבע שנים באמסטרדם היא עברה לברלין, ואחרי שש שנים נדדה לניו יורק, שם היא חיה בשבע השנים האחרונות. "עוד אחרי אמסטרדם רציתי לעבור לניו יורק. לא רציתי לחזור לארץ, כי מי שחוזר הוא לוזר. אמרתי לעצמי שאני צריכה ליצור הצלחה גדולה שתאפשר לי להגיע לניו יורק. אני זוכרת ששאלתי את עצמי מה זה בכלל הצלחה גדולה".

ציטר מפוכחת ולא מתביישת להודות שלאחרונה יש ירידה בבאזז המטורף שהיה סביבה לפני עשור. הכל במונחים בינלאומיים, כמובן. היא עדיין אמנית מבוקשת שמציגה בכל העולם. "האמנות הבינלאומית היא פרנצ'ייז, רק השמות כל הזמן מתחלפים", היא מסבירה. "בארצות הברית קצת פחות הולך לי, הצגתי במוזיאונים אבל הכל דרך דברים אירופיים. נראה לי שאנשים משתעממים ממני ומקדמים אמנים אחרים".

ואיך זה מרגיש?
"לא נעים, נעלבים בפנים. אבל זה מעניין כי זה גורם לי לחשוב על איך לחדש ולהתחדש. חוץ מזה, אני מתחילה להשתעמם מלהציג. אחרי עשר שנים, כמה כבר אפשר להציג?".

למרות ההצלחה המטאורית, מוסדות האמנות בארץ לא ממש יודעים איך לאכול אותך. כמעט לא הצגת בארץ.
"אין לי מושג למה. אולי זה כי לא הייתי במדרשה ובבצלאל".

ואולי כי את לא עושה אמנות ישראלית ביי דה בוק על הכיבוש והסכסוך.
"אה, כן… הסכסוך. זה נראה לי רעיון שטחי. הכול נמצא בעיתונים וזה כל כך פשוט לעשות את זה. זה לא מעניין אותי".

בתקופה שפרצת היה בום אדיר של אמנים ישראלים שהצליחו בחו"ל. היום יש תחושה שהאמנים הישראלים לא ממש פופולריים.
"אני לא אתפלא. יש לישראל שם יותר גרוע מרע. אבל אני לא חיה את זה. החברים שלי בחיים לא יגידו את זה. וזה גם נראה לי עניין של אופנה. אמנים הומואים ושחורים מאוד פופולריים עכשיו. אבל בכל מקרה, מעולם לא עשיתי משהו שקשור לישראל, ואני לא חיה כאן כבר הרבה זמן".

יותר מ־50 סרטים, שישה ספרים למבוגרים (כולל ספר לייף קואצ'ינג) ועוד שלושה ספרים לילדים – זה ההספק של ציטר בקריירה בת כמעט שני העשורים שלה. היא גם הקימה קבוצת מחול בשם D.I.E NOW וארגון בשם APE לפיתוח פרויקטים אמנותיים, שדמות הקופיף החושב שלו מככבת בתערוכה (תוכן מקודם כבר אמרנו?). אבל היא לא עושה מזה עניין ומזמן כבר הפסיקה לעקוב אחרי המספרים. "אני כמו אתלט, אני לא חושבת על מה שעשיתי אלא מה הלאה. אני חושבת שאני צריכה לעשות עוד".

בכל זאת, הספק מכובד ויוצא דופן. את בטח שופעת רעיונות כל הזמן.
"לא, בכלל לא. תמיד יש לי מחסום. יש ציטוט של טנסי וויליאמס. הוא מדבר עם מישהו שמספר שיש לו מחסום כתיבה והוא שואל את וויליאמס אם גם לו יש, אז הוא עונה לו: כן בטח, בגלל זה אני כותב".

קרן ציטר – "תוכן מקודם", המרכז לאמנות עכשווית, צדוק הכהן 2 תל אביב, עד 29.6