ג'ולי שלז: "פעם הדיבור על הסט היה בסגנון 'בואי תעשי לי ביד'"

במהלך חודש מרץ, שהוכרז כחודש האישה הבינלאומי, יציינו בסינמטקים 50 שנה לקולנוע נשים בישראל ויקדישו פוקוס מיוחד ל"דור המייסדות". הכותרת המרשימה הזאת מתייחסת לכך שב־1969 הכוראוגראפית אלידע גרא כתבה וביימה את הסרט "לפני מחר" (7.3 בסינמטק חולון). אף שהיה הראשון שבוים על ידי אישה הוא לא פרץ דרך, ונעלם מהתודעה עד שהתגלה ב־2013 על ידי ישראלה שאער מעודד (במאית הסרט התיעודי "מורי – חידת שבזי"), שגם יזמה את התוכנית הנוכחית. חלפו עשר שנים עד שמיכל בת אדם יצרה את "רגעים", ולאורך כל שנות ה־80 היא המשיכה להיות האישה הכמעט יחידה בישראל שביימה סרטים באורך מלא ("על חבל דק" יוקרן ב־7.3 בסינמטק חולון). רק בשנות ה־90 הצטרפו אליה דינה צבי־ריקליס, איילת מנחמי וג'ולי שלז, שלפני כן יצרו סרטים קצרים שהותירו חותם. הסרטים הראשונים האלה – "כורדניה" (1984), "עורבים" (1988) ו"זוהי סדום" (1988) – יוקרנו בנוכחות היוצרות.

לרגל האירוע נפגשתי עם שלז וצבי־ריקליס לשוחח על חוויותיהן כיוצרות אז והיום. "עפולה אקספרס" (1997), סרטה הארוך הראשון של שלז בכיכובם של צביקה הדר ואסתי זקהיים, זכה בזמנו להצלחה גדולה וגרף שישה פרסי אופיר, בהם לסרט, לבמאית ולשחקנים. כיום שלז בת ה־58 יוצרת בעיקר סרטים וסדרות תיעודיות בנושאים חברתיים. היא למדה קולנוע בבית צבי ומספרת שאת דרכה בתעשיית החלה כנערת קפה בסרט של מנחם גולן. "בצבא ובפעמיים שעבדתי בפיצ'רים של אחרים היו הסיטואציות היחידות שחוויתי  שוביניזם אמיתי", היא אומרת, "כולם על הסט קראו לי 'ג'ינג'ית' והשפילו אותי. הדיבור אל נערת קפה היה בסגנון 'בואי תעשי לי ביד'. באתי אז לבן זוגי גיל ואמרתי לו שבחיים לא אדרוך על סט, אלא רק כבמאית. אחרי זה עבדתי כעוזרת במאי שניה ב'יהושע יהושע' עם אברי גלעד (1986). נתנו לי לחסום כבישים. גם זה היה טראומתי. מי שממש שינה את חיי, והוא לא יודע את זה, היה עוזר הבמאי המיתולוגי עדי שובל. הוא ראה שאני מתקשה וירד בלילה, הביא לי קפה וג'וינט ודיבר איתי עד שלוש־ארבע בבוקר. אז הוא גם סיפר לי את הסיפור המכונן של חיי: שאלתי אותו איך זה שהוא עוזר במאי כל כך הרבה שנים ולא ביים בעצמו. הוא סיפר לי שהוא התחיל לעשות סרט ובאמצע הלך לעבוד על סרט של מישהו אחר. הוא אמר לעצמו שאחרי כן יגמור את שלו, אבל זה אף פעם לא קרה. לכן אני אומרת לסטודנטים שלי בסמינר הקיבוצים – אף פעם אל תגנזו סרט. תמיד תסיימו אותם, גם אם הם לא שלמים".

עם המסר הזה מהדהד בראשה שלז יצרה את "זוהי סדום", משל מוסרי ופוליטי על שתי נשים בורגניות שנוסעות לסוף שבוע בים המלח (7.3 סינמטק תל אביב). המסלול הקולנועי של צבי־ריקליס, שהסדרה התיעודית המעולה שלה "מעברות" משודרת בימים אלה בכאן, היה שונה מאוד. "למדתי תיאטרון ושיחקתי שנה בתיאטרון לילדים ולנוער והבנתי שלא תהיה לי הרבה עבודה. אז פגשתי את הבמאי אבי כהן שסידר לי עבודה כמלבישה בסרט הסקס 'הדיבר ה־11' (1975 – י"ש)", היא מספרת. "אחר כך עבדתי כמנהלת תסריט (בין השאר ב'גבעת חלפון אינה עונה' – י"ש) וכעוזרת עריכה. את ניסיון הבימוי הראשון שלי דווקא גנזתי. ב־1977 ליהקתי את טליה שפירא לסרט קצר על בחורה דתיה שבוגדת בבעלה. צילמתי את הסצנה הראשונה ברחוב בן יהודה: היא ובעלה יורדים במדרגות הבניין. היינו אמורים להמשיך את הצילומים בעין גב, אבל אז נסעתי עם ערן ללונדון, לקחתי איתי חומרים שצילמתי וכשהסתכלתי בהם לא יכולתי לגמור את הסרט. הייתי כל כך מבואסת ממה שראיתי שהרבה זמן אחרי זה אמרתי 'אני לא במאית. איך אני בכלל מעיזה'".

חלפו שבע שנים נוספות בטרם צבי־ריקליס העזה שוב, והתוצאה היא "כורדניה" (13.3 סינמטק חולון, 14.3 סינמטק ירושלים), סרט סמי־אוטוביוגרפי באורך 40 דקות על הימים האחרונים של משפחה עיראקית במעברה, עם אלון אבוטבול בן ה־19 בתפקיד הבן שנשלח לקיבוץ. "הרבה זמן פחדתי להגדיר את עצמי כבמאית. הטייטל הזה נראה לי עוצמתי ולא שייך אלי", אומרת צבי־ריקליס. "עד שהיה משהו שרציתי לומר. 'כורדניה' קיבל מענק ממשרד המסחר והתעשייה, ועשינו אותו בגרושים. צילמנו אותו במעברה באר יעקוב, שלושה חודשים לפני שהרסו אותה. אנשים שעוד גרו שם שיחקו בסרט. לא היו שם טלפונים אז כשהיה צריך היינו הולכים לבית חולים לחולי נפש לא רחוק משם".

כשאמה ראתה את הסרט, היא לא דיברה איתה שנה, מספרת צבי־ריקליס: "בגלל שהסרט נפתח באונס ובגלל שהשארתי את השמות של בני המשפחה שלי. לא ידעתי לעשות הפרדה בין הסיפור האישי לבדיה".

בסופו של דבר, החוויה של "כורדניה" הייתה טובה: בן זוגה של צבי־ריקליס, ערן ריקליס, הפיק, צילם וערך, וכולם עבדו בהתנדבות. עוד שש שנים חלפון בטרם יצרה את "נקודת תצפית", שנלמד היום בבתי ספר לקולנוע. על בסיס שני הסרטים הקצרים האלה הציע לה אבי מוגרבי לביים תסריט שכתב על פי ספרה של רונית מטלון "סיפור שמתחיל בלוויה של נחש" (1994). "זאת הייתה טראומה מטורפת בשבילי", היא אומרת, "הייתי מוקפת בגברים, רובם עוינים ולא מחשיבים אותך. מהיום הראשון הבנתי שזה הולך להיות קטסטרופה אבל שמרתי על פאסון. אחרי השבוע הראשון, שני המפיקים של הסרט אמרו לי להחליף את השחקנית הראשית ריטה שוקרון. ביום שישי הייתה הסעה הביתה אחרי הצילומים. אני זוכרת את עצמי יושבת במיניבוס עם הילדים ששיחקו בסרט ובוכה. אבל לא נשברתי ולא החלפתי אותה. כשהשלמתי את הראף קט, הקרנו אותו לאנשי הקרן לסרטי איכות שתמכו בסרט, ובתום ההקרנה מנהל הקרן נפתלי אלטר יצא ולא אמר לי מילה".

"אז החזקנו מהאנשים האלה – זה לא רק שהם לא ספרו אותנו, זה שאנחנו מאוד ספרנו אותם", אומרת שלז ומוסיפה: "היום לא היינו מקבלות את זה שמנהל קרן לא אומר כלום. להזדהות כבמאית זה לא שם של מקצוע אלא מצב. זה היה כמו להגיד אני אמן".

צבי־ריקליס: "הסרט קיבל ביקורות טובות וגם השתתף בסקציית סרטי הילדים של פסטיבל ברלין אבל אחר כך הוא נעלם. כל כך מעכו אותי שלא ספרתי את זה. ברבות הימים למדתי לעמוד על שלי, בעיקר מול הצלם שהוא האיש החזק על הסט כי הוא שולט על הגריפים, התאורנים ואנשי הסאונד. לקח לי זמן להבין שמותר לי להגיד שהפריים לא נראה לי. זה גם תלוי באישיות שלך. אני קטנה עם קול קטן, אבל מרגע שהגברים האלה רואים שאת יודעת מה את רוצה אז זה בסדר. זה תהליך מאוד ארוך, ולכן היו הפסקות מאוד גדולות בין הסרטים".

אחרי כמה סרטי טלוויזיה, ב־2006  צבי־ריקליס כתבה וביימה את "שלוש אמהות", מלודרמה מוזיקלית חושנית ומרהיבה שהיתה מועמדת לתשעה פרסי אופיר. בימים אלה היא עובדת על תסריט לסרט עלילתי רביעי.

גם שלז מספרת שבסרטה הארוך הראשון הופעלו עליה לחצים להחליף שחקנית: "כשעשיתי את 'עפולה אקספרס' בקרן לא הסכימו שניקח את אסתי כי היא שמנה", היא אומרת, "שנים אחרי כן כשעשיתי את 'מחוברות' הבנתי שאנחנו רואים את העולם אחרת מבחינה פיזית. מבחינת דורון (צברי) גיבורה שאינה כוסית לא קיימת. לפני זה חשבתי שההבדלים הם רק באג'נדות. פתאום כשהבטנו בצילומים קלטתי שכולם מגיבים בצורה מסוימת ואני רואה משהו אחר. את לא מסתכלת על אנשים כאובייקט".

האם הדברים השתנו עבור הדור הנוכחי של הבמאיות? לדברי שלז, היא חושבת על הדור שקדם לה: "המפיקות של רשות השידור, שאומרות 'ברדיו עשינו כיף חיים'. מבחינתן, מתירנות מינית הייתה כיף. לי ולבנות הדור שלי היה חשוב להיות חזקות בכל סיטואציה. ליזום. לא להיות תלויה כדי שאף אחד לא יוכל לשחק איתי. בנות הדור הצעיר קובעות חוקים חדשים. הבמאיות כל הזמן יחד, עוזרות זו לזו".