רוטשילד פינת הסכסוך: סיפור העצמאות שסיפרנו (בעיקר) לעצמנו
נועם ישראל, מורת דרך וסטודנטית, מביאה למסך בצורה שנויה במחלוקת את אחד המבנים שמוברגים הכי חזק לקונצנזוס הישראלי: בית העצמאות ברוטשילד 16. בסרטה, שיוצג בפסטיבל 'דוקאביב', היא בוחנת איך אנחנו בוחרים לספר את סיפור העצמאות שלנו, ואיך אנחנו מתמודדים עם מקום שאוחז גם בסיפור האי-עצמאות של הצד השני - זה שלא ממש מספרים
כבר מכמה הדקות הראשונות של השיחה בינינו אפשר להבין די בקלות שהחיים של נועם ישראל, סטודנטית לקולנוע (שנה ד') באוניברסיטת תל אביב, סובבים סביב סיפורים. אל הסרט שביימה ובגללו התיישבנו לריאיון הזה, היא הגיעה אחרי (ובעקבות) כמעט שבע שנים של הדרכת טיולים, בעיר ובכלל, ואת אהבתה לסטוריטלינג החליטה להביא גם ללימודי הקולנוע, בהבנה שתהיה במאית דוקומנטרית. "אני אוהבת לדבר על המציאות. מבחינתי הבחירה בקולנוע לא הייתה הסבת מקצוע, רק עוד פלטפורמה לעשות את זה", היא משתפת בחיוך.
ואכן, גם "רוטשילד 16", הסרט שביימה והולך להיות מוקרן בתחרות סרטי הסטודנטים של פסטיבל 'דוקאביב' שמתחיל מחר, עוסק באופן טבעי בסיפורים, אולי יש לומר – בנרטיבים. "כמדריכת טיולים התחלתי לעבוד ביפו ובתל אביב, בעיקר עם תיירים", מספרת נועם, תושבת יפו בעצמה, "למרות שאת ההדרכות הייתי מדקלמת מתוך שינה, תמיד היה רגע אחד שהיה משאיר אותי עם פרפרים ובלבול – כשהייתי צריכה לדבר על קום המדינה, על 48'. הייתי נתקעת ולא בטוחה באילו מילים להשתמש".
"היה לי ברור שהתיירים מודעים לקונפליקט אבל עדיין בחירת המילים הייתה לי חשובה – מלחמת העצמאות או נכבה, גורשו או ברחו? הייתי מדברת כמו בלשון מעורבת של זכר ונקבה, מציינת את כל השמות של המאורע ההיסטורי בשני הנרטיבים ואומרת – וואט אבר יו וואנט טו קול איט", היא מסבירה, "זה לא מתוך רצון להיות פוליטיקלי קורקט, אני פשוט לא רוצה לתת פריזמה אחת בלבד. אפשר להסתובב שעתיים ביפו ולדבר על נפוליאון, על השוק ועל הכנסיות, אבל הרגשתי שאם לא אנסה לפחות לדבר את ההיסטוריה בצורה רחבה, אני קצת מוחקת אותה. אם אני יהודייה וישראלית זה אומר שאני חייבת לדבר רק את הנרטיב הציוני?".
עם המחשבות האלו, נועם יוצאת לחקור את הקולגות שלה, מורי הדרך בתל אביב, לקראת הסרט הראשון שלה בלימודי הקולנוע. "הבית ברוטשילד 16, בית העצמאות שבו הוכרזה הקמת המדינה, הוא המקום שהקונפליקט הזה תמיד עולה בו כשצריך לדבר על העיתוי והרקע ההיסטורי של ההכרזה", היא מסבירה את בחירת הלוקיישן ונושא הסרט, "הבית נמצא בשיפוץ של שלוש שנים, והעובדה שההדרכות קורות בחוץ אפשרה לי לשבת בשדרה ולחכות, להתבונן בדבר הזה. 'תגלית', חיילים, תיירים, ילדים – איך אנחנו, מדריכים ישראלים, מדברים מולם על התקופה הזו של המלחמה ובאילו ניואנסים, מה מספרים ומה לא".
הסרט מצולם בלוקיישן אחד בלבד – הבית עצמו, ונע בין פנים הבית, שנמצא בזמן הצילומים ועד היום בשיפוצים, ובין ההדרכות שמתקיימות מולו על שדרות רוטשילד. "המתח שבין הפנים לחוץ נוצר כשמבינים שאת השיפוץ עצמו עושים פועלים פלסטינים", מעידה נועם, "אין דיבור ישיר על הקונפליקט, אבל הסרט מהול כולו באירוניה. בחוץ יש נרטיב ציוני במלוא תפארתו התיירותית והרגשית, תלמידים שרים את 'התקווה' בשדרה – והפועלים עובדים".
"אם העבודה שלי לא תהיה בסדר – הבניין ייפול", אומר אחד הפועלים הפלסטינים בתחילתו של הסרט וצוחק. באמירה הזו, הוא מספק לנו, הצופים, את הקונטרה הספק ישירה והיחידה בסרט לסיפורי הגבורה על מלחמת העצמאות, שחוזרים על עצמם בגרסאות שונות מול הבניין אותו הוא משפץ. "שני המתחים המרכזיים בסרט, מבחינתי, הם בין המדריכים לפועלים, ובין מה שמסופר למה שלא", מדגישה נועם, "הייתה לי דילמה של האם להציג את הנרטיב הפלסטיני באופן ישיר, אבל החלטתי שאני רוצה להראות את מה שבאמת קורה, ליצור התבוננות על איך אנחנו מספרים לעצמנו את הסיפור שלנו. אם אני לא מציגה את הסיפור של הצד השני בתוך הפנים של הצופה, האם רואים את החוסר?".
"כשהתחלתי לצלם הבנתי שהתבדיתי לגמרי", משתפת הבמאית, "אף אחד לא נראה שרוי בדילמה שלי – כולם מדברים את אותו הטקסט. הם התחילו את המלחמה ואנחנו ניצחנו. זה גרם לי להבין את הקונצנזוסים שאנחנו מפחדים לשבור – התחושה שאם נכיר בנרטיב של האחר זה 'ידפוק' אותנו. מה שעומד מאחורי הסרט זה ההפך מזה, כי בעיניי הרבה יותר חשוב ומעניין להסתכל על ההיסטוריה במורכבות שלה".
הסרט צולם במשך שנתיים, ועוד הספיק לתעד סיורי תיירים לפני פרוץ מגפת הקורונה. העורך שלו, סאלח סעדי, הוא פלסטיני. "לא בחרנו בזה למען הנרטיב הדו-לאומי", מדגישה מיד נועם, "אנחנו פשוט חברים נורא טובים, לא היו קונפליקטים שקשורים בזה. זה כן יצר בינינו שיח שלא קורה בינינו ביום יום – איך מתרגמים את התקווה? איך נכתוב אינתיפאדה בכתוביות באנגלית? או נכבה? דברים שהמדריכים אומרים ומתגלגלים לי על הלשון מילדות – 'חזרנו לארצנו', הפכו ללא מובנים מאליהם בעבודה על הסרט הזה".
"בימים כמו אלה של פרוץ המהומות בערים המעורבות, היינו תוך כדי עבודה. זה העצים מאוד את המורכבות של התמונה – עד כמה הנרטיב השני שווה אוטומטית להסתה או לאיום על קיומנו ואם מציגים אותו בתקשורת זה רק בהקשר של העימות", היא משתפת.
"אני מאמינה שכשאחזור להדריך, אתמודד בעצמי שוב עם הדילמה שהתייחסתי אליה בסרט", מסכמת נועם, "עוד לא מצאתי לה פתרון עבור עצמי ובכלל. אני לא עושה את הסרט הזה כדי לחנך – 'תחשבו ככה', להפך. אני בטוחה שהרבה אנשים ישמעו את מנהל המוזיאון בסרט ויזדהו אתו. אני רוצה שאנשים יתהו באמצעות הסרט על המציאות שאנחנו חיים בה וירגישו שיש לנו חובה לחקור אותה. הסיפורים הלאומיים מעצבים בסופו של דבר את מי שאתה ומה אתה זוכר, וצריך בעיניי להיות מקום גם לדיאלוג עליהם".
"רוטשילד 16" יוקרן במסגרת תחרות הסטודנטים של פסטיבל 'דוקאביב' ב-1.7 בסינמטק תל אביב. לאחר מכן יהיה פתוח לצפייה ב'דוקוסטרים' עד ה-11.7, וישתתף גם בכנס "השתקפות הרגע הנוכחי של הסכסוך הישראלי – פלסטיני בקולנוע התיעודי הישראלי" של מכון ון ליר, שיתקיים באופן מקוון ב-7.7