בגדנו בספרות, הפכנו אותה במו ידינו למשרתת של המשטר

בפתח דבריי יש לומר בפה מלא: שרת התרבות לא אשמה במצב הספרות בישראל. לשרת התרבות – כמו לשאר חברי הממשלה ורוב האוחזים בתפקידי מפתח בהנהגה הישראלית, כמו לשר החינוך, כמו למורות לספרות, כמו לעורכי העיתונים הראשיים, כמו לבעלי ההוצאות לאור בישראל, כמו לראשי החוגים באקדמיה, כמו לבעלי הרשתות המסחריות וכמו לציבור – פשוט לא אכפת מספרות.

הרפובליקה הספרותית בישראל 2018 היא כוורת של אינטרסים ופרקטיקות של הישרדות כלכלית ותרבותית. זהו מצב בלתי נסבל והרסני שנמשך כבר יותר מדי זמן. כולנו, אנשי הספר, בגדנו בספרות שהיא, במיטבה, האופוזיציה המושלמת לנורמליות, למערכת, לקיום, לאלימות, לניוון. הפכנו אותה במו ידינו למשרתת של המשטר. פלא שחוק נאמנות בתרבות עובר כל כך בשקט וברפיסות מחאתית בין אנשי עולם הספרות? שרת התרבות יכולה לישון בשקט, לא אנחנו מי שנמנע את האבסורד המנוול הזה.

קצת כמו הקטסטרופה האקולוגית המתרגשת עלינו, גם לספרות העברית לא נותר עוד זמן רב לפני שנצטרך לסתום עליה את הגולל ולומר קדיש. צעדים דרסטיים נדרשים כדי להפוך את הקערה על פיה. אני הולך להציע כמה הצעות כאלה כאן, עכשיו:

1. תפסיקו להעריץ את הספרות העברית. הספרות העברית ב־2018 פועלת כמנגנון דיכוי פואטי. סופרים צעירים כותבים כמו הוותיקים, השפה אינה מתפתחת, התחביר אינו משתנה. כולם רוצים להיות עוז, יהושוע, גרוסמן, מאיר שלו. חלאס, זה כל כך משעמם, צפוי ולא מחובר עד שרוב הקוראים מעדיפים את המקור. אי אפשר להאשים אותם.

2. אל תקנו ברשתות, אתם משתפים פעולה עם מערכת מסחרית משומנת שנועדה להביא לכם ספר מסוים ליד מבלי שתבינו איך הוא הגיע לשם. תרבות המבצעים, הבעלות הצולבת, מפת הקשרים והאינטרסים הבלתי נגמרת בין ההוצאות ובין הרשתות מייצרים מצב שבו אין באמת מגוון, מבחר, אין באמת חנויות ספרים אלא סופר מרקט למוצרים שבמקרה יש להם כריכה וטקסט בפנים. תבחרו אחרת – חנויות פרטיות, קנייה ישירה באינטרנט, ספרים דיגיטליים, לא חסר. זה דורש מעט מאמץ אבל שווה כל רגע.

3. תפסיקו להוציא כל כך הרבה ספרים. בכל שנה בישראל יוצאים 8,000 כותרים חדשים, זהו מספר חסר תקדים שמעיד על תרבות חולה ומערכת מסחרית המתנהגת בהיסטריה. כל בר דעת יכול להבחין ש־95 אחוז מהספרים האלה פשוט הולכים לאיבוד ולא מגיעים לקהל, לא מוצגים בחנויות ולמעשה מיותרים. דבר נוסף שקורה עקב הבולימיה הזאת הוא שחיי מדף של ספר בישראל הוא מהנמוכים בעולם. מצמצת? הופ, הספר שלך עלה למדפים ומשם למחסנים ולבסוף לגריסה. אין שום אורך רוח כדי לברור את הספרים הטובים ולתת להם חיים ארוכים.

4. צריך פסטיבל ספרות בינלאומי בתל אביב. יריד הספרים בירושלים ופסטיבל הספרות במשכנות שאננים הם צל חיוור, מזיק וחסר חיים של איך פסטיבל ספרות אמור להיראות באמת. תל אביב יכולה להיות אלטרנטיבה ראויה וחלון ראווה לאיך מתווכים ספרות לקהל – מסיבות, אלכוהול, הקראות, מוזיקה והצעת הגשה רלוונטית, חדשה ופרועה, יכולה לתת לעולם הספרות המנומנם בדיוק את זריקת הרוקנ'רול שהא כל כך זקוק לו.

5. ייצוא של ספרות עברית חדשה לחו"ל. בישראל יש מונופול מגוחך על תרגומי ספרות עברית ומכירתן לעולם שבחוץ. יש בישראל ספרות טובה, חדשה, אוניברסלית, מעניינת, מחוברת לעולם, אלא שאף אחד לא יודע עליה. התרגלנו לבידוד העולמי ואנחנו מקבלים אותו כמו טבע שני. פריצת הגבולות ויצוא של ספרות עברית חדשה לאירופה ולארצות הברית תרענן את השורות גם כאן.

אני מאמין שחמשת הסעיפים הנ"ל, אם אכן יבוצעו, יוכלו לשנות את מסלול הספרות למסלול חדש, מאתגר, מהנה, ומשתלם בסופו של דבר, אבל לשם כך עלינו לנטוש את החשיבה הממסדית ולהפסיק להסתמך על פירורי התקציב ששרת התרבות ודומיה מספקים לנו. כן, נדרש גם אומץ ללכת נגד כיוון הזיפים, נגד הזרם המרכזי הכל כך חזק ומשפיע. אני מכיר לא מעט אנשי ספרות שאוהבים אותה אהבת נפש, שיודעים את הסוד הגדול – שספר טוב יכול להציל את חייך. כעת עלינו להציל את חייה. אני דרמטי מדי? מופרך? אתם מוזמנים לעיין בחוק נאמנות בתרבות ולומר לעצמכם שהכל בסדר. אני מעדיף להיאבק.