במבט לאחור: תערוכה רטרוספקטיבית לאמן המוערך רועי רוזן

בינואר הקרוב תיפתח תערוכת רטרוספקטיבה שתקיף את גוף עבודתו של האמן המוערך רועי רוזן, במוזיאון שבו סירב לדרוך במשך יותר מעשור

מתוך הרטרוספקטיבה של רועי רוזן
מתוך הרטרוספקטיבה של רועי רוזן
24 בנובמבר 2015

בשלהי מחאת האוהלים בקיץ 2011 עמדו רועי רוזן, יהושע סימון וגלעד מלצר בראש מאבק האמנים כנגד מוזיאון תל אביב בדרישה, בין היתר, לשקיפות בהתנהלותו לאחר פטירתו של פרופ' מוטי עומר, אוצרה ומנהלה הראשי. "זה יותר מעשור אינני נכנס למוזיאון תל אביב", כתב אז רוזן בטקסט נוקב ב'הארץ', "אם מוזיאון מייצר היסטוריה של האמנות המקומית – אינני אמן שולי בה, אני לא קיים", הוא טען. ארבע שנים וחצי לאחר מכן נדמה כי מחאת האמנים הושלמה ורוזן נכנס סוף סוף בין כתליו של המוזיאון שעד לא מזמן נחשב בו לפרסונה נון גרטה, לדבריו.

בינואר תיפתח במוזיאון תערוכת רטרוספקטיבה לרוזן, אמן מאתגר, סופר ומורה נערץ במדרשה לאמנות. העבודות העלילתיות והבדיוניות הפכו לסימן ההיכר של רוזן, חלקן הגדול עוררו תגובות נזעמות בקרב הציבור הרחב בתקופות שבהן אפשר לדבר על חברה ישראלית קצת יותר סבלנית ופחות אלימה ומתלהמת. האפיזודה המפורסמת שבהן היא תערוכת היחיד המוזיאלית האחרונה שלו בישראל, "חיה ומות כאווה בראון" במוזיאון ישראל ב־1997, שעוררה סערה עוד לפני שנפתחה, משום שנגעה בנושא השואה הנפיץ. גלעד מלצר, שאוצר את התערוכה בשיתוף יהושע סימון, מספר כי בתערוכת הרטרוספקטיבה יוצגו כל העבודות הקאנוניות של רוזן, לצד עבודת וידיאו חדשה שהוא עמל עליה בימים אלו.

"התערוכה מאורגנת לפי עיקרון של לונה פארק״, הוא מפרט, ״שלושה 'ביתנים' יוקדשו לדמויות שעומדות בלב חטיבות יצירה מרכזיות שלו: אווה בראון, ז'וסטין פראנק ומקסים קומר־מישקין. אזור נוסף יוקדש לעבודות שיצר רועי תחת שמו ולא סביב דמות, ושם תוצגנה כמה סדרות חשובות שלו – 'המרטירים', 'ליליאנה פרירה' (שזו הפעם הראשונה שתוצג בארץ), 'הלוויות' וכמה דיוקנאות. הואיל ובעשור האחרון רועי יוצר הרבה כקולנוען, יוצגו מבחר סרטים שלו באולם קולנוע. המוזיאון היה נדיב לתת לנו גם אולם קטן נוסף ובו יוצג במלואו פרויקט מוקדם של רועי, 'הסוחר העיוור' הכולל כמעט 150 ציורים, ואשר ילווה בספר אמן. בקיצור, יהיה הרבה, יהיה מורכב, אבל לדעתנו יהיה שמח".

האם עצם הכניסה של שלושתכם למוזיאון מעידה על כך שמחאת האמנים ב־2011 השיגה את מטרותיה?

"המחאה אינה הנושא כאן. היא הייתה בעיניי מפונקת אז והשאירה אחריה אסון גדול יותר. רק נזכיר שהמחאה סירבה לדבר על הכיבוש ולהפוך למאבק והתפזרה כשנפתח הסמסטר באוניברסיטאות. הכיבוש נמשך ביתר שאת ורמת החיים של 95 אחוז מהמדינה ממשיכה להידרדר".

רועי רוזן, מ־14.1 במוזיאון תל אביב