נטפליקס עושה את זה נכון: כשכל העולם הכי לבד בעולם

בואו נהיה כנים, אתם ידעתם שזה יגיע. מרגע שתעשיית הטלוויזיה נעצרה בחריקה בעקבות הסגר, היה ברור שאיזה גוף שידור ימהר לקפוץ על המשבר ולהפיק "סדרת סגר" עם מסרים על ביחדנס וזמן להרהורי נפש ואולי הקורונה באה ללמד אותנו משהו וכל החרא הזה. וידעתם שהפורמט המתבקש יהיה צילום פרקים דרך מצלמות וובקאם וזום ורשתות חברתיות ומה קרה לנו אנחנו מחוברים כל הזמן אבל בעצם מנותקים כאנשים. בתכלס, גם ידעתם שזה בטח יהיו נטפליקס (למרות ש-HBO ו-HOT כבר הקדימו אותה).

מה שלא ידעתם – אוקיי בסדר, אני לא ידעתי – זה מי יקח על גבו את האתגר האמנותי הזה, שמרגיש כמו קלישאת התקופה עוד לפני שבכלל צולם. לא אשקר, פחדתי שזה יהיה ראיין מרפי, אבל למרבה ההפתעה היתה זו דווקא ג'נג'י כהן, יוצרת "כתום זה השחור החדש" ו"העשב של השכן", שהפיקה יחד עם אחת מהכותבות של "כתום", הילארי וייסמן גראם, את האנתולוגיה החדשה של נטפליקס על ימי הריחוק החברתי, והיא נקראת בפשטות "ריחוק חברתי": שמונה פרקים קצרים המורכבים מסיפורים קטנים ששואפים לכסות חלק מהחוויות יוצאות הדופן של ימי הקורונה וחוסר השקט החברתי שנרקם סביבה.

אחי, אתה על מיוט. "ריחוק חברתי" בנטפליקס

הבחירה בג'נג'י כהן, יוצרת בעלת היכולת לנוע בין המצחיק לעצוב של האבסורד, היא כנראה ההחלטה הכי נכונה של נטפליקס בכל הנוגע לפרוייקט הזה. הבחירה הנכונה השנייה היתה לאפשר לה רק שמונה פרקי אנתולוגיה, לעומת סדרה בעלת נרטיב רציף שבוודאי היתה נהרסת בשלבים מתקדמים כמו כל פרוייקט של ג'נג'י. מה לעשות, היא לא טובה בעונות מתקדמות. למעשה, אני מקווה שאין לנטפליקס שום כוונה לתת לזה עונה נוספת, כי מדובר בסדרה שמתקיימת אך ורק ברגע הנוכחי הזה ולא מעבר לו, וטוב שכך, כי זה גם הדבר העיקרי שמצדיק אותה.

בלב שמונת הסיפורים השונים-אך-דומים הדבר הנושא המוביל הוא הדיסוננס הקוגנטיבי של כולנו לבד ביחד. קשה לומר שזה נושא מקורי במיוחד, שכן הוא נטחן עוד לפני הקורונה באינספור סדרות סטייל "איך הטכנולוגיה מקרבת ומרחיקה אותנו", אבל דרך פילטר הקורונה החדש היא כן מצליחה לחדש במעט, לכל הפחות באופן הצגת הסיפור הזה, ואפילו להציג כמה רגעים אנושיים במיוחד דרך מצלמות המחשב. נראה שבכל אחד מהפרקים היה מאמץ גדול לספר על האנשים שמאחורי הטכנולוגיה, ובפרקים שזה עבד (פחות או יותר בחצי מהם) זה הצליח לרגש פה ושם, גם אם הרגיש טיפה מאולץ.

חום אנושי מעציב ומעצים. "ריחוק חברתי" בנטפליקס

הגימיק של צילום סדרה שלמה בעזרת חומרים שצולמות במהלך הבידוד כשכל אדם מצלם בביתו, עם הפריים הקבוע של מסך הבית ועכבר פותח אפליקציות וידאו, לא באמת שווה מעבר לגימיקיות שבו, אבל הוא גם לא ממש מפריע. הסיפורים האנושיים הם אלו שתופסים את מרכז הבמה, ולכן כשהם עובדים הם גם מצליחים לייצר סיפור ששווה צפייה, מעורר הזדהות ורלוונטי לימים בהם כל סדרה שבה אנשים נפגשים מרגישה אנכרוניסטית. האם שמתאמצת ללהטט בין עבודתה לטיפול בילדה, המשפחה שמנסה לקיים לוויה בזום, האלכוהוליסט שמתמודד עם אתגרים חדשים – איך שלא מסתכלים על זה, הלבד והביחד מתערבבים ויוצרים חווית חיים חדשה שכולנו עדיין לומדים איך לעבור בשלום. 

במובן הזה, "ריחוק חברתי" מצליחה לשים את האצבע על הדופק ולתפוס את הרגע, גם אם היא לא מגיעה לרמות המרגשות של פרק הקורונה המבריק של "Mythic Quest". לפעמים היא ממש מפספסת, כמו בפרק על הנערים שנופל בכל קלישאת "ככה הנוער מדבר כיום" או בפרק על זוג הגייז שמשגעים אחד את השני בבידוד – והאמת היא שהפרק הטוב באנתולוגיה הוא בכלל הפרק שכמעט ולא נוגע בקורונה, אלא בהפגנות ה-BLM –  אבל כש"בידוד חברתי" מצליחה לקלוע, היא עושה את זה ברגש רב ועם חום אנושי מעציב ומעצים שמוקרן מבעד למסך הדיגיטלי, בדיוק מה שחסר לנו בימים האלה. 

"ריחוק חברתי", ארה"ב 2020, נטפליקס