נכון, ריקי ג'רווייס, מותר לך לצחוק על טרנסג'נדרים. אבל למה לך?

בשנים האחרונות התפתח דיון גדול סביב קומדיה – וקומיקאים בכלל – בהקשר הסו-קולד "פוליטיקלי קורקט". הרבה קומיקאים נאלצים להגן על היצירה שלהם  בניסיון לעשות את הדבר הכי פחות כיפי בקומדיה – להסביר בדיחות. מדייב שאפל, שעורר סערה כשהתייחס במופעים האחרונים שלו לקהילה הלהט"בית (ובאופן ספציפי, לטרנסג'נריות), ועד כריס רוק שחטף מוויל סמית' סתירה בגלל פאנץ' שסיפר על אשתו, ג'יידה פינקט-סמית'.

לתוך כל הדיון הזה קפץ ראש השבוע ריקי ג'רווייס. גילוי נאות: כותב שורות אלה אף פעם לא ממש אהב את ג'רווייס (בניגוד לשאפל ורוק, למשל). הוא בהחלט איש מאוד חכם, ואחד שביכולותיו הקומיות לא כדאי (וגם לא צריך) להטיל ספק, אבל יש בו גם משהו שפחות התחברתי אליו. עם זאת, ברגע אחד הוא כן נכנס לי ללב – הרגע שהכניס אותו לתודעה העולמית, הנחיית טקס פרסי גלובוס הזהב – שם הוא הגיע בתור ליצן שמספר על כל היושבים בקהל את האמת – בדרך מצחיקה בטירוף.

עם סט הדעות הזה, ישבתי לראות את "חלק מהטבע" (SuperNature), הספיישל החדש של ג'רווייס בנטפליקס. בניגוד לדעתם של רבים, לא ראיתי בו "הרצאה" עם יסודות קומיים (למרות מקרופון המדונה). היו בו לא מעט קטעים מצחיקים אובייקטיבית, כולל כמה רגעי צחוק דבילי (הצחוק האהוב עליי). הוא מצליח לגעת הן בנשגב – התעסקות במוח האנושי ודיונים על האיסלם – ועל לאידיוטי כמו איברי המין של כלבים וחתולים. בסך הכל, זה זרם לא רע.

ואז הגיע הרגע שייצר את הוויכוח הגדול, סט בדיחות על טרנסג'נדרים וטרנסג'נדריות. קודם כל, ברור שמותר לצחוק על כל נושא. קומדיה לא עובדת אלא אם אין גבולות, וכמה מהקומיקאים האהובים עליי ביותר (מאנתוני ג'סלניק ועד אסף קפלנסקי) הם כאלה שנותנים ביטוי אמיתי לצדדים הכי אפלים, ואז עושים מהם צחוק. השאלה שצריכה להישאל היא אם בכלל כדאי לצחוק על הנושא הזה. האם האנרגיות של קומיקאי צריכות להיות מושקעות בירידה על קבוצה שגם ככה נמצאת במעמד חברתי-תרבותי נמוך, אפילו בתוך הקהילה הלהטב"קית.

השאלה היא לא "התפקיד החברתי" של קומיקאים, כי בעיניי לקומיקאים אין תפקיד חברתי. הם יכולים, אם הם רוצים, להביע עקרונות מסוימים, אבל בסוף זה נמדד בשאלה: האם זה מצחיק או לא. זה כמובן עניין של טעם ופתוח לפרשנות, אבל בעיניי לבנות את כל הקומדיה שלך על "לגעת בטאבו המקודש" של טרנסג'נדרים זה קצת כמו להיטפל לילד הכי חלש בכיתה כדי להראות כמה חזק אתה. כמו לחגוג ניצחון בכדורגל על קבוצה שמשחקת חמש ליגות מתחתיך. זו לא חוכמה. בסופו של דבר, הבדיחות הללו היו בעיניי החלק הכי פחות טוב של המופע.

היופי של קומדיה – בעיניי לפחות – היא היכולת להפוך את האולם לסוג של אקס-טריטוריה. מקום שבו כולם מתכנסים, משלמים כסף (לפעמים לא מעט) כדי לצאת מעצמם קצת. לשמוע דברים ולצחוק מהם, דברים שבחוץ אולי לא היו כל כך מצחיקים, אולי אפילו מסבכים אותך באופן אישי. ג'רווייס יודע לעשות את זה טוב מאוד, ובכישרון גדול. נותר רק לקוות שבדברים הבאים שהוא יעשה, תהיה קצת יותר יציבות ופחות היטפלות.

ריקי ג'רווייס: חלק מהטבע, עכשיו בנטפליקס