"רלוונט" שואפת להיות פלטפורמת שידור רלוונטית. האם היא תצליח?

הדיבור עליה נמשך כבר כמה חודשים טובים, אבל השבוע זה סוף סוף קרה: "רלוונט", פלטפורמת השידורים החדשה, עלתה בשעה טובה לאוויר. המטרה, על הנייר לפחות, היא הקמת ערוץ מדיה חדש ואינטרנטי – דרך סמארטפונים, טלוויזיות חכמות או במחשב הביתי – שייתן פייט מסוג אחר לערוצים המסחריים ולאתרי החדשות. מי שעומדים מאחורי הערוץ הם שלושה – ניר צוק, איש עסקים שהגיע מעולם ההייטק; מודי פרידמן, שהיה אחד ממייסדי קשת וערוץ 10 וליאור שליין – הקומיקאי שנעלם מהמסך בשנים האחרונות, ומנסה להקים גוף שידור חדש כדי לנצח יחד איתו (ועוד נדבר על התכנית החדשה שלו).

אחרי עבודת הקמה קשה ומאומצת, בוודאי בגיוס כישרונות (ויש שם לא מעט כאלה, גילוי נאות: חלקם אנשים שעבדתי איתם בעבר), באה המציאות וצחקה כשהם עשו תוכניות. "רלוונט" היתה אמורה לעלות בדרך אחרת, במועד אחר, ובעיקר בווייב לגמרי אחר. בדרך, הגיעה המלחמה שדי דפקה אותם – ואילצה אותם לעלות במתכונת רזה יחסית, מאוד מבוססת אקטואליה, כשכל ענף הטלוויזיה עדיין נמצא בתוך ה"הולד" וההלם, שהשאירה אחריה השבת הארורה של ה-7.10.

אבל, מתישהו "רלוונט" היה צריך לעלות, והוא החל בשידוריו שלשום תחת הכותרת "בהרצה". ובאמת, לוח המשדרים של "רלוונט" בינתיים קצר מאוד ומכיל ארבע שעות פלוס-מינוס של יצירה יומית חדשה; רובה מבוססת על החדשות, רובה בתוך אולפנים ורובה נוגעת בעולם האקטואליה. לא ברור אם כך זה באמת ייראה כמוצר הסופי והמוגמר, אבל כשמסתכלים על לוח השידורים – ככה זה מרגיש.

הכל אקטואלי. עמונאל אלבז-פלפס ודניאל זילברשטיין ב"עמנואל ודניאל" (צילום מסך: רלוונט)

בין אם זו התכנית של עמנואל אלבז-פלפס ודניאל זילברשטיין, "אין גבול", שעוסקת (לרוב) בחדשות חוץ; "מאקרו" של עמית תומר ו"המאני האנושי" של אבי שטרן, שעוסקות בכלכלה; מרב בטיטו שבאה עם "פנדורה", תכנית אקטואליה בגוון חברתי; ואוריאל דסקל, עוד עיתונאי שבא מתקשורת הספורט ומגיש תוכנית שכלתנית בשם "למען האמת", עם שורה של טאלנטים תוצרת בית ומבט אחר על הסיפורים שעומדים על סדר היום.

תחושה אחת חסרה מאוד בצפייה ראשונה בשידורי "רלוונט", והיא התחושה שאין לערוץ מרכז כובד ואין דמות מובילה. בין העיתונאים הטובים שעל המסך אין מישהו מספיק כריזמטי שיצליח להוציא את הערוץ מהנישה ולפרוץ שער אל הקהל. התוכניות הפגינו ביומיים הראשונים איכות גבוהה (במיוחד התכנית של דסקל, שנראית כמו משב רוח מרענן מול החדשות של הערוצים הגדולים), אבל קשה לומר שראינו שם משהו שיצליח למשוך קהל באמת רחב, מעבר לגבולות הברנז'ה המצומצמת והמצטמצמת והקהל הליברלי/תל אביבי האנין.

מי שאמור למלא את משבצת הכוכב הוא ליאור שליין (שהוא גם אחד המייסדים של הפלטפורמה) – שחוזר למסך רשמית לראשונה מזה שלוש שנים, עם "צוות שליין". איך זה עובד? בעיקר מרגיש שזה עדיין לא ממש מתניע. תוכנית שלא ברור מה היא רוצה להיות: שעטנז בין המונולוגים של שליין מימי "גב האומה" והשנים האחרונות ברשתות החברתיות, ראיונות אחד על אחד רציניים (אפילו הישגיים, למשל שקמה ברסלר שדיברה לראשונה מאז המלחמה), וקטעים קומיים עם קומיקאים ("כתבים" נוסח ה"דיילי שואו" של ג'ון סטיוארט, פורמט שגם הוא קצת התיישן).

הגיע הזמן להתקדם. ליאור שליין ב"צוות שליין" (צילום מסך: רלוונט)

גם כאן די ברור ששליין היה רוצה לשדר תוכנית אחרת, והאווירה העגמומית ונטולת הקהל מושפעת ישירות מהמלחמה. אבל גם כשיהיה שם קהל (ואולי, מתישהו, גם אורחים שלא קשורים בדרך כזו או אחרת למחאת קפלן), התוכנית מרגישה קצת לא עדכנית. שליין היה ונשאר קומיקאי טוב, אבל המונולוגים שלו הרבה פחות עובדים מפעם – והוא יצטרך לשכלל את התוכנית הזאת למשהו קצת יותר שלם ואולי לחזק את צוות הכותבים שלו.

מישהו נוסף שהיה אמור להיכנס לנעליים של "דמות מובילה" (לפחות לפי התכנית המקורית ומה שפורסם) הוא דניאל עמרם, אקטיביסט הטיקטוק, שבינתיים לא מופיע על המסך. אין לכך סיבה רשמית, אני רק יכול לנחש שהאיש עבר פגיעה תדמיתית לא קלה בזמן המלחמה (בגלל הנכונות שלו לשדר סרטונים מזעזעים מאוד אנקאט), ולכן אולי לא רצו לשים אותו בפרונט. גם עפר שלח הופיע בכמה סרטונים של "רלוונט", ויכול להיות שגם הוא יוכל לתרום ברמת הזיהוי והמוכרות של הפלטפורמה בציבור הכללי.

עוד דבר אחד שבולט בחסרונו הוא היכולת של "רלוונט" לצאת קצת מהלופ החדשותי. למעשה, בלוח השידורים הנוכחי יש רק תוכנית אחת שלא מתיימרת לעסוק בחדשות ובנספחיה – וזו "ציון 3", לייט נייט כדורגל ישראלי שמבוסס על הפודקאסט המצליח (עם הרביעייה המובילה – יונתן נמרודי, משה זיאת, איציק שאשו ואשרת עיני), והיא גם התוכנית היחידה שמצליחה להעלות חיוך שהוא לא מריר או ציני. ל"ציון 3" יש עוד דרך לעבור כדי לעשות את האדפטציה המושלמת למסך, אבל עצם הנוכחות שלה – בוודאי בקונטקסט העצוב שבו אנחנו נמצאים – היא כבר משהו ש"רלוונט" יכולה להתברך בו. קצת כיף בתוך החדשות הקשות.

תנו לנו קצת יותר כאלה. "ציון שלוש" (צילום מסך: רלוונט)

שני כיוונים מעניינים נוספים ש"רלוונט" מציעה בתחומים היותר קלילים הם "מה יש בזה", עוד פודקאסט מצליח שהגיע לפלטפורמה (בהובלת אלעד יצחקיאן וקובי מלמד, שגם התארח בכמה מהתכניות) – ו"פומו", תכנית תרבות של העיתונאית שני נחשוני. שתיהן מוצלחות, אבל גם מרגישות כמו טיפה בים האקטואליה.

"רלוונט" אמנם עדיין נמצאת בשלב שידורי הניסיון, אבל אפשר לתת בה כמה סימנים – אחד, ליברליות (שלא לומר שמאלנות ממש) לא מתנצלת וזיהוי מאוד ברור על המפה; שתיים, שפה אחרת ממה שאנחנו רואים בשידורי החדשות המיינסטרימיים. קצת יותר נושכת, קצת פחות ממלכתית ובעיקר הרבה יותר מעניינת מהלופ הבלתי נגמר של האולפנים בערוצים הגדולים. במובן הזה, "רלוונט" חשוב מיומו הראשון. זה לא הניסיון הראשון לייצר קונטרה ליברלית לתקשורת שהלכה חזק מאוד ימינה בעשור האחרון. ראינו את זה ב"דמוקרטי.וי", ניסיון להקים ערוץ אינטרנטי שאפילו התברך בטאלנטית בכירה כמו לוסי אהריש בתחילת הדרך, אבל לא הצליח לגבש סביבו מסה קריטית.

"רלוונט" הוא כמובן סיפור שונה; הוא מגיע עם כיסים יותר עמוקים, עם מערכת רחבה, עמוקה ואיכותית בהרבה ובעיקר עם אמביציה אחרת. צריך לתת ל"רלוונט" שתי הנחות: אנחנו מדברים כאן על היומיים הראשונים, ואף ערוץ טלוויזיה ישראלי לא נראה טוב ביומיים הראשונים שלו (אני מומחה לימים הראשונים של ערוץ 2, אז אל תתעסקו איתי). השנייה היא שאנחנו עדיין בתוך לופ המלחמה, מה שלא מאפשר ל"רלוונט" להציג את כל התחמושת שלו בשלב זה. תחת ההנחות האלה, חשוב לומר שמתסמנת הרבה איכות בתוצרים שהערוץ כבר מביא למסך. הוא יצטרך לספק יותר תוכן, יותר מגוון ויותר מרכז כובד משמעותי כדי לפרוץ את הדרך קדימה. בלי כל אלה, "רלוונט" ישאר נישתי כמו ניסיונות קודמים לייצר פלטפורמה לתקשורת ליברלית איכותית. לפחות יש תקווה.