רפי אדר ורועי פרייליך בריאיון לקראת אלבום משותף

בין רפי אדר (מסעדת פרונטו) ורועי פרייליך (נערות ריינס) מפרידות יותר מ־20 שנה. מחברים ביניהם זיקה עמוקה לרוקנ'רול, מוסר עבודה, פה גדול ועכשיו גם אלבום משותף, "הגולם". ריאיון זוגי

רועי פרייליך ורפי אדר. צילום: יולי גורודינסקי
רועי פרייליך ורפי אדר. צילום: יולי גורודינסקי
2 בפברואר 2016

מישהו חולף סמוך למסעדת פרונטו וזורק: "בטלנים, מה קורה? אין לכם חזרות להופעה?".
רפי אדר, הבעלים של המסעדה, מסתפק בחיוך במקום תשובה. הוא בשבוע עמוס: אלבומו השלישי "הגולם" יוצא השבוע לחנויות, והמאורע כולל הופעת השקה במועדון הבארבי וסדרת ראיונות בערוצי טלוויזיה שונים. אבל הדבר האחרון שהוא חושש ממנו הוא עבודה מאומצת. דרושה כתבה שלמה בשביל להזכיר רק חלק מהדברים השונים שנמצאים ברזומה שלו: הוא שיתף פעולה עם גיבורי תרבות החל מהסופר האיטלקי ארי דה לוקה ועד חבורת לול, וגם כשפעל לבדו נראה שהוא יודע לעשות כל דבר ולא רע בכלל. גם בזמן הריאיון הוא ממשיך עם המולטיטאסקינג: מדריך מלצריות על פרמז'ן, סועד, שותה, מזמין אנשים להופעה כמו נער מהניינטיז שמחלק פליירים ברחוב, משוחח עם הומלסים נרקומנים שלבו יוצא אליהם, מדבר בטלפון עם מפיקי טלוויזיה. מין אל הינדי בעל שישה זרועות.

מן הצד השני של השולחן יושב גבר צעיר, יפה ושווה נפש: רועי פרייליך, יוצא להקת נערות ריינס, שבשנים האחרונות הפך לאחת הדמויות הבולטות ברוקנ'רול התל אביבי. הפרש הגילים בינו לבין אדר עומד על יותר מ־20 שנה, אך מלבד הסממנים החיצוניים הרגילים הוא לא מורגש. גם בגלל האופי הנערי של אדר וגם בגלל האבהות החדשה של פרייליך (בת הזוג שלו שני לקס ובנם הבכור יושבים בשולחן הסמוך), שהלבישה עליו איזה צביון בוגר יותר.

איך התחיל הקשר ביניכם?

פרייליך: "אני עבדתי אצלו במסעדה עשר שנים כמלצר, שמונה מהם רצופות. הייתי אז בן 30".

אדר: "הכרנו והתאהבנו. הוא לא היה מלצר משהו, אבל איכשהו היה נופל נכון, כמו במוזיקה, על שתיים ועל ארבע. לא מפיל צלחות. ידעתי שהוא מוזיקאי אבל אז הוא רק התחיל את הצעדים הראשונים שלו בנערות ריינס".

מתי עברתם את שלב העובד־מעביד והתחלתם לנגן?

אדר: "קודם כל שכבנו ושנינו…".

פרייליך: "אני לא זוכר את זה".

אדר: "לא בוצעו חדירות. אבל…".

פרייליך: "אני חושב שהייתי תחת טשטוש מסוים".

כן, יחסי מרות?

אדר: "צוחק, צוחק… האמת היא שככל שנערות ריינס התקדמו ואספו סביבם אנשים חזקים והופיעו יותר, כך הקשר שלנו עבר לממד המוזיקלי. פעם אחת אירחתי את רועי בהופעה שלי. במקרה הייתה בהופעה לקוחה מהמסעדה והיא אמרה שאהבה את שיתוף הפעולה עד כדי כך שהיא מוכנה להשקיע בכך כסף, מה שלא קרה בסופו של דבר, אבל זה הוביל לכך שהרמנו את הכפפה. רועי היה מגיע אליי מדי פעם הביתה, לא באופן קבוע, והיינו עושים פינג פונג על הטקסטים. לי אין שום קשר לעולם הכתיבה. כתבתי מילים רק לשני שירים שלי, ובשביל זה הייתי צריך את רועי. הוא תפר לי כל מיני משפטים זה לזה, או חידד אותם אם היה צריך".

פרייליך: "הרגשתי שאני צריך להוביל אותו למקום של הכתיבה של הגיל הבוגר יותר, משהו שפחות הכרתי בעצמי. המהות בשירים אלה היא באמת התרגום של רפי ורק היה צריך להפוך את זה למשהו יותר לירי. הובלתי אותו להסתכל פנימה יותר מאשר להסתכל החוצה ולהטיף מוסר לאחרים, כי ככה הוא כתב בהתחלה. אמרתי לו שעדיף שיעשה את ההטפה דרך התבוננות פנימית. זה לא מקרי שהתחברנו כך, פרונטו ידועה כחממה למוזיקאים מתחילים. מלצרו פה אריק ברמן, דנה ברגר, קרני פסטל, אדם הורביץ, עמיר לב".

אדר: "עמיר לב לא היה מלצר, הוא היה סוג של מאבטח שלי. אני לא צוחק, זה סיפור אמיתי. הייתי נוסע לפעמים להחזיר עובד ערבי שלי לשטחים, וללב היה רקע בנושא. אני פעם התבלבלתי שם, באחד הכפרים, ובזכותו יצאתי בחיים. חוץ ממנו עבדו במסעדה גם חברי כנסיית השכל. באותה תקופה כל הלהקה גרה בדירת חדר והגיעו אליי עם סמרטוטים ודליים בשביל לשטוף את החלונות של המסעדה. הסמרטוט הכי עבה היה של הבסיסט. אוי, הם ניקו ממש טוב".

רפי, שיתפת פעולה בעבר עם מספר רב של שמות גדולים. מה מיוחד בעבודה עם פרייליך?

אדר: "קודם כל התאהבתי ישר בצליל של הגיטרה שלו, הוא העיף אותי. זה פשוט לא ניתן לתאר. גם גון הקול המיוחד שלו הוא משהו שלא שמעתי כאן בארץ בכלל".

ולך, רועי, לא הייתה בעיה לאבד את הספוט של הסולן ופתאום להפוך לגיטריסט ליווי?

"נהפוך הוא. זה משחרר, אין לי את כל הכובד הזה על הכתפיים. יש לי אותו מספיק באלבום החדש שעכשיו אני עובד עליו, 'הריגוש שבנפילה', הוא הולך להמשיך את הקו של האלבום הקודם, אבל קצת יותר…" פרייליך שולח את היד קדימה בהפגנתיות, כדי להמחיש מילה מסוימת שלא מצליח למצוא, "קצת כזה… הלוואי שהייתי יכול להעביר את זה במילה. זה כאילו שאת המעטפה אני דוחף עוד קצת פנימה לתיבת הדואר".

רועי פרייליך ורפי אדר. צילום: יולי גורודינסקי
רועי פרייליך ורפי אדר. צילום: יולי גורודינסקי

לשניכם היו שנים שכמעט זנחתם את המוזיקה. מה המצב עכשיו? עדיין יש משברים?

פרייליך: "היה לי קונפליקט על הערך שלי כבן אדם שעומד לבדו ביחס לאחרים. זה עשה לי בלוק רציני. חשבתי שאני לא ברמה מספיק טובה ושכבר לא בא לי לנגן. נחלצתי מזה אחרי תקופה לא קצרה וחזרתי לתחום המוזיקה ללא ציפייה לקהל או למאזינים, אלא רק בשביל לשחרר דברים החוצה, עד שזה התחיל לקבל תאוצה ורעשי הרקע שהפריעו נעלמו והתחלתי להבין שזה משהו שיש לכל מי שמתעסק ביצירה. אף אחד לא חף מההשוואה הזאת, מהביקורת העצמית. מפני שאנחנו לא מכירים את האמנים האחרים ולא היינו נוכחים בזמן התהליך היצירתי שהם עשו, זה נראה לנו יותר רענן. לדברים שאנחנו יוצרים קשה להסתכל כמישהו המביט מבחוץ, כזה שלא באמת קולט את הפגמים. אחרי שהגעתי לכל התובנות האלו הגיע אלי רפי ואמר את המשפט 'כוחנו בהתמדתנו'".

אדר: "את המשפט הזה אמרתי למוזיקאים רבים שהרגישו בלומים. למשל, כשהייתי עם שלום חנוך בדרכים עם 'אדם בתוך עצמו' הגענו פעם אחת לירוחם. שתינו מאחורי הקלעים ואחר כך הלכתי אל הקופות. שאלתי על מצב המכירה והם אמרו לי שרק 14 כרטיסים נמכרו. כשחזרתי פנימה שלום שאל אם יש קהל, ואני פשוט עניתי לו 'לא מלא' כדי שלא יתבאס. הוא הפתיע אותי ועד היום אני מעריך את זה: הוא עלה לבמה ושם הבנתי שהכוח של מוזיקאי טוב זה שגם אם אין לו קהל הוא יופיע עם אותה התכוונות שיש בתוכו כשהוא מופיע בפארק גדול".

רפי, זה אולי האלבום האחרון שלך?

"אתה נכנס איתי לשאלה עמוקה. אני חושב שכן ולא. זה האחרון והלא אחרון, או שאולי האחרון לחודש פברואר 2016. יוצא לי לחשוב הרבה על העניין הזה של מלאך המוות, האם זה מתקרב. מצד שני, אני בן אדם שכל הזמן חייב התעסקות, אני לא יכול לנוח. כאמור, אני דוגל בכוחנו בהתמדתנו. אשתי תמיד שומעת אותי אומר שבא לי למכור הכל ולעזוב את העיר לטובת איזה בית פסטורלי בגליל, והיא מחזירה אותי לפרופרציות ואומרת 'אם לא תהיה לך ההתעסקות היומיומית כאן עם המסעדה, אתה תשתגע'. זה תקף גם לגבי המוזיקה והקולנוע. אני רואה קשר אדוק מאוד בין השניים, ולא רק מפני שאימא שלי הייתה הפסנתרנית שליוותה את הסרטים בקולנוע מוגרבי, אלא גם מפני שאני הייתי הראשון בארץ שעשה קליפים עוד כשאף אחד לא האמין בזה, לשלום חנוך, למאיר אריאל".

מי מכם יותר רוקנ'רול?

פרייליך: "ללא ספק רפי, זו הדרך חיים שלו".

אדר: "אני רוקנ'רול לגמרי. הייתי סטודנט לקולנוע באיטליה כשהייתי צעיר. אם אני מגיע היום לרומא ונכנס למונית והנהג שואל אותי מאיפה הגעתי, אני תמיד אענה: 'אני מ־1968'. זו הייתה השנה של מרד הסטודנטים שם, כל ההיפים עישנו מריחואנה שמעו מוזיקה טובה ובעטו בכל רעיון של מלחמה. אפילו עצרו אותי שם בגלל ההפגנות האלה. זאת הייתה תקופה מיוחדת. הסטודנטים בחוץ לארץ שונים מאוד באופי שלהם מהסטודנטים השפופים שיש בארץ".

ומה עם פער הגילים ביניכם?

אדר: "פער הגילים הוא מבורך".

פרייליך: "רפי הוא איש ללא גיל. יש לנו שפה משותפת מא' ועד ת'".

אדר: "ועדיין עומד לי הזין".

שתיקה.

אדר: "אוי, שכחתי ששני בת זוגך פה".