לביא בעירו: התערוכה של רפי לביא פשוט מפוספסת

התערוכה של רפי לביא בגלריה גורדון מרגישה כמו מסע במנהרת הזמן לתקופה שבה רפי (כך, כפי שנהג לחתום על יצירותיו, כמו חבר קרוב) עדיין חי, בועט ומנהיג את עולם האמנות ביד רמה וכריזמטית; הגלריות המסחריות, וגורדון בראשן, הן מקום עלייה לרגל, והאספנים הם הגביע הקדוש של עולם האמנות. ואז יוצאים לקיץ המהביל של שנת 2019 והמציאות הולמת בנו: לביא כבר לא איתנו, גלריה גורדון היא שריד מקורנף של קלאסיקה ישראלית ואספני אמנות הם זן נכחד.

התערוכה, הראשונה מתוך טרילוגיה שמתוכננת לנדוד בגלריות נוספות, מציגה כ־20 עבודות באוצרותו ומאוספו של בנו כלב, שהיה גם ידיד קרוב. היא מתחקה, בליווי קטלוג מרשים וטקסט ארוך ועמוס באנקדוטות וסיפורים (עוד דינוזאור שנדיר לראות היום בגלריות), אחר נקודת האפס של רפי לביא, שנייה לפני הפריצה שלו בתחילת שנות ה־60. לא מדובר בהצעה חדשה – תערוכה מקיפה של עבודותיו המוקדמות הוצגה ב־1993 במוזיאון תל אביב באוצרותו של דוד גינתון. התערוכה הנוכחית אינטימית וקטנה, ובכל זאת – עדיין מעוררת את אותן תגובות עזות שתמיד עוררו עבודותיו. אין להן נושא, הן לא יורדות בקלות בגרון והן מתריסות ומרגיזות בפשטות האינפנטילית שלהן. בשתי עבודות איקוניות שמוצגות בתערוכה ושלימים כונו "ציורי אכזיב", לביא, רק בן 20, משרבט בטוש "צייר, רפי ילד בן 20" ו"ציור אינטליגנטי של בן 20". כן, גם הילד שלכם יכול לצייר את זה, הוא מתריס בצופים, אבל אני עשיתי את זה קודם. הציור המוקדם של לביא הוא ציור מחפש, שואל, מתגושש ונאבק בעצמו. הוא מלא בהתפתלויות, מערבולות ותהומות אותם מוביל קו רישומי בלתי נגמר. "הקו יצא לטייל", כפי שניסח זאת פול קלי, אביו הרוחני של לביא.

עבודה של רפי לביא

אף שהוא נחקק בתודעה בתור הגורו של עולם האמנות, רפי לביא מעולם לא היה קונצנזוס. לא קם אמן ישראלי כלביא שעורר כל כך הרבה התנגדות ומחלוקת סביב השאלה אם מדובר בגאון או בשרלטן. עם השנים נראה שההתנגדות אליו רק הולכת ומחריפה: גליה יהב האשימה אותו במאמר בהארץ ב־2012 בדריסה וברמיסה גסה של אמנים, בייחוד אמניות, שלא הלכו בדרכו; ובתערוכה שציינה 70 שנים למדרשה לאמנות לפני שנתיים וחצי החליט האוצר אבי לובין להדיר ממנה את לביא – מהלך נועז לנוכח העובדה שהמוסד היה ידוע במשך שנים בתור "המדרשה של רפי לביא", שם גידל דורות של אמנים ואמניות.

אמנם התערוכה בגלריה גורדון לא מחדשת הרבה ונראה שנועדה בעיקר לאוורר את רפי לביא מתוך האוספים, אבל מדובר במהלך נחוץ באמנות המקומית בעלת הזיכרון הקצר, שמעדיפה, כמו לביא, למרוד באבותיה ולא להתבונן אחורה בערגה. 12 שנים חלפו מאז פטירתו של לביא ובינתיים קם דור חדש של אמנים שלא ידע אותו, אבל נדמה שהוא חלחל אל לא מעט מהם ומהדהד בהם במלוא העוצמה. אפשר לראות את זה בציורים האקספרסיביים והאינפנטיליים של אלעד רוזן ושי יחזקאלי או בדלות החומר שלא לוקחת את עצמה ברצינות כמו זו של רותי דה פריס, נעמה ערד ותכלת רם. דיאלוג בין דורי עם רפי לביא היה יכול להיות הרבה יותר מועיל ומשמעותי.

עבודה של רפי לביא

← "1961: בעקבות השנה האבודה של רפי לביא", גלריה גורדון, הזרם 5 תל אביב, עד 17.8. אוצר: בנו כלב