לפעמים הרצח הוא רק תירוץ: "רק רוצחים בבניין" חזרה ללא שום איפוק

בין "רק רוצחים בבניין", "אפטר פארטי", סרטי "רצח כתוב היטב", קנת בראנה בתפקיד הרקול פוארו ו"תראו אותם רצים", בשנים האחרונות המסך שלנו מוצף בתעלומות רצח מהנות, קלילות ושנונות. כל תוצר כזה מוצא את הזווית המסוימת שלו לז'אנר ולקלישאותיו, ובמקרה של "רק רוצחים בבניין" הזווית היא לוקיישן, לוקיישן, לוקיישן. הדרמה הקומית שהחלה אתמול את עונתה השלישית מתמקדת, כנרמז בשמה, במקרי רצח המתרחשים כולם בארקוניה, בניין ניו יורקי שכולו סודות ואינטריגות. הרעיון הבסיסי הזה עבד בקלות בעונה הראשונה – שלושה שכנים מחליטים לחקור יחד את הרצח של דייר בבניין ולתעד את ממציאהם בפודקאסט. את העונה השנייה עוד הצליחו להצדיק עם פתרון מטא חמוד, אבל מה עושים בפעם השלישית שגופה מתגלה באותו פאקינג בניין? ומתי כל זה יתחיל להשפיע על ערך הדירות?

למרבה המזל והשמחה, "רק רוצחים" לא טורחת להתעכב על הפגם העלילתי הזה ופשוט זורמת איתו. מדי פעם מישהו יגיד משהו על חוסר הסבירות של הסיטואציה וזהו, ממשיכים לנוהל הרגיל. התעלומות הקודמות אולי היו מעניינות ומסקרנות מספיק כדי שננסה לפענח לבד, אבל בסדרה המסוימת הזו הרצח הוא באמת רק תירוץ. הלב האמיתי הוא הטריו הנפלא צ'ארלס-אוליבר-מייבל, שהם בעצם סטיב מרטין, מרטין שורט וסלינה גומז, החברות ביניהם והחיים המרירים-מתוקים שכל אחד מהם חי. המוות של הנרצח התורן הוא שער לפענוח חידת חייו – גם רגעי שיא ואושר אבל בעיקר האכזבות, הנפילות ונקודות השפל, בעיקר כאלה שיוכלו להסביר למה מישהו רצה לפגוע בו אבל ממש לא רק בשביל זה. זאת אולי קומדיה חמודה וכיפית, אבל יש בה הרבה כאב ובעיקר ניחוח מתמיד של בדידות והחמצה.

שני הפרקים הראשונים לעונה נראים כמו שינוי כיוון מרענן לעומת העונה הקודמת והאפלה יותר, שנכנסה לקרביים של הארקוניה והכניסה את גיבוריה ללופ פרנואידי בין המסדרונות הסודיים של הבניין. את הרעננות הזו מספקת ההצגה שמביים אוליבר, כמובן תעלומת רצח ביזארית בעצמה. הסביבה התיאטרלית החדשה הזו היא צ'אנס משמח ללחוץ על הגז ולשכפל את הנירוטיות הנרקיסיסטית של אוליבר גם לדמויות נוספות, וכאן המקום לציין את השדרוג העצום בגזרת הכוכבים האורחים. אם העונה השנייה הסתפקה בשירלי מקליין, איימי שומר וקארה דלווין, הפעם זכינו בנרצח-כוכב בדמותו של פול ראד ובאחת והיחידה מריל סטריפ, כשכל אחד מהם כאן כדי לתת עבודה.

את הנרצח כבר פגשנו בסוף העונה הקודמת – בן גלנרוי, כוכב קולנוע שקיבל לראשונה תפקיד בברודווי ומתמודד עם חרדות ורגשי נחיתות בדרכים רחוקות מאידיאליות. סטריפ היא שותפתו לקאסט, שחקנית מוכשרת אך מגושמת שעד כה לא מצאה את תפקיד הפריצה המיוחל ועדיין מחפשת את הקול שלה (ליטרלי, כי היא עוד לא בטוחה איזה מבטא יתאים לדמות). בשתי הדמויות האלה יש נגיעה קומית, אבל נראה שמדובר בתפקידים עמוקים ומרובדים יותר מסתם יציאה הומוריסטית. זה נהדר, כי כש"רק רוצחים" רוצה לצלול לעומקה של דמות מורכבת היא יודעת בדיוק איך לעשות את זה.

לצד הדמויות החדשות ודמויות משנה שממשיכות להתעבות, יש גם את הטריו הראשי, כשהפעם עולה המתח בין צ'ארלס ואוליבר כחברים ותיקים לבין מייבל, שמרגישה פתאום כמו גלגל חמישי. לקראת גיל 30 ולקראת עזיבת הדירה של דודתה, מייבל מרגישה שהיא לא השיגה כלום ושאין לה עתיד של ממש לצפות לו. בשונה משני חבריה לפודקאסט, אירוע העונות הקודמות לא באמת שינו את חייה לטובה – עדיין אין לה עבודה אמיתית, מערכות יחסים עם מישהו שאיננו שכן שלה, ולמרות שני ניסיונות קודמים, גם לא אהבה.

את הדכדוך היחסי הזה הסדרה מאזנת, כרגיל, עם המון דיאלוגים מצחיקים והתרחשויות תמוהות, הפעם אפילו יותר מבדרך כלל. אין בפרקים האלה משהו שלא ראינו בסדרה בעבר – גם הרעיונות החדשים ממשיכים פיתוחי דמויות מהעבר – וכל שלב בבניית התעלומה מלווה בעקיצה על המבנה החוזר של החקירות האלה עונה אחרי עונה. ובכל זאת, ריבוי הטוויסטים והאירועים בשני הפרקים מרמזים על עונה אפילו יותר מוגזמת מקודמתה, והיא גם מודעת לזה – בשיחה עם מבקרת תיאטרון מקבל אוליבר את העצה ללכת עד הסוף ולא להתאפק. עוד באותו פרק אנחנו מקבלים סצנה משוגעת שמהדהדת את אחד הרגעים האייקונים ב"מי מפחד מהזאב הרע?" וגם מחווה מוזיקלית ל"כל הג'אז הזה" של בוב פוסי – וגם אם הביצוע מעט מטופש, מי אנחנו שנתלונן. זו כנראה לא תהיה העונה שבה "רק רוצחים בבניין" תמציא את עצמה לגמרי מחדש, אבל היא מספיק טובה כדי שנאהב אותה גם בגרסה המעט ממוחזרת.
"רק רוצחים בבניין", עונה 3, פרק 1 ו-2 זמינים עכשיו בדיסני+