שוקו, לחמנייה וסיירת מטכ"ל: ביקור בקייטנה של ביאליק־רוגוזין

רגע לפני הכניסה לבית הספר ביאליק־רוגוזין החלקתי כדור קלונקס בגרון. אין צליל מרתיע יותר מקולותיהם של עשרות ילדים משחקים בחבורה; אין זמן מתאים פחות להתמודדות עם חבורת ילדים היפראקטיבית מאשר שעות הבוקר המוקדמות.

בניגוד לעמדה הרווחת בקרב חבריי למערכת, לא הגעתי לקייטנת הקיץ של ביאליק־רוגוזין מתוך געגוע לימי בית הספר היסודי. עד היום ריחות של מקדמי הגנה וכובעים ספוגי זיעה מעוררים בי בחילה. הגעתי לכאן כדי לסקר מפגש חד פעמי בין ילדי פליטים לחיילי סיירת מטכ"ל, שיהיו אחראים על תוכנית הקייטנה במשך יום שלם. אם כבר יש בי שמץ של נוסטלגיה, הוא מתבטא בגעגוע לימיי העליזים בסיירת. בצבא לא הייתי אמנם, אך מאז שהתלוויתי לסיירת הורים ערים לפני כשבוע, אני לא מצליח להירדם בלי לחשוב על ילדים מקיאים.

צילום: אורן זיו

בביאליק־רוגוזין שנמצא בפינת הרחובות העלייה וסלמה, לומדים כ־1,000 תלמידים מהגן עד כיתה י"ב שהוריהם באו מ־51 מדינות שונות. רובם המכריע הם ילדים של מבקשי מקלט. ההורים, המבלים את מרבית שעות היום בעבודה, אינם יכולים לדאוג להם למסגרת במהלך הקיץ, ועל כן מקיים צוות בית הספר קייטנה ביוזמתו. אין להם את התקציבים הדרושים כדי להביא אותם למימדיון או להעביר להם קורס מזורז בפיתוח אפליקציות, אבל אם תשאלו את הילדים, לפעמים מספיק פשוט להכריז על "יום מים" ולאפשר להם להשפריץ זה על זה כאוות נפשם.

כל יום בקייטנה של ביאליק־רוגוזין עוסק בנושא מסוים. היום, לקראת הגעתם של חיילי הסיירת, הנושא הוא "להיות ישראלי". בניגוד לצוות בית הספר, שדאג להדגיש בפניהם כי בימים אחרים נעשה מאמץ מקביל לקידום רב תרבותיות, הילדים אינם מודעים למשמעויות האידיאולוגיות הנגזרות מכך. למעשה מעולם לא ראיתי ילדים מאושרים כל כך. הם מתרוצצים בקצב אקסטטי בין התחנות שהכינו להם החיילים, שולפים בקבוקים בעזרת חבל, מאתרים גולות בתוך גיגיות מים ולפעמים פשוט קופצים בהפתעה על גבו של החייל הזמין באותו הרגע.

צילום: אורן זיו

ילד בשם סמי פונה אליי. "אתה באת מצבא?", הוא שואל. "אני לא באתי מצבא, אני באתי מעיתון". "אז אתה באת מבטן, או באת מעיתון?", הוא מנסח מחדש, תוך כדי שהוא מצביע על בטנו התחתונה. עד שהספקתי לחשוב על תשובה הולמת הוא כבר נתלה מכתפיו של חייל מזוקן בתחנת הגיגיות.

הקרב אבוד מראש. המערכת הזאת, המוּנעת בבסיסה מאנשים בעלי כוונות טובות, מגדלת כעת עוד עשרות גנרלים לעתיד. לא מעריכים כאן אנשים שבאים מעיתון, אלא אנשים שבאים מצבא. זה מקומם אותי, אך לא כשליח המילה הכתובה אלא כמי שנושא על גבו טרגדיה אישית: ילד אחד שסירב לשחק עמי הצליח להזכיר לי כמה אני שונא קייטנות.