ציד מכשפים: "שותפים למסע" מזהירה אותנו מהעתיד בעזרת העבר
דרמה היסטורית להט"בית שמתקיימת ברחבי ההיסטוריה האמריקאית יכולה ללמד אותנו לא מעט על מה עשוי לבוא אחרי שתותחי המלחמה ישקטו, אבל זו לא הסיבה היחידה שכדאי לכם לראות אותה. ולא, גם העירום הפרובוקטיבי היא לא סיבה. הרומנטיקה, לעומת זאת, היא דווקא סיבה מעולה
"שותפים למסע", הסדרה החדשה של רשת שואוטיים, מבוססת על רומן באותו השם, ומציגה סיפור אהבה מתמשך בין שני גברים שמתחים אי שם בשנות החמישים – תקופה בה המקארתיזם שלט בארה"ב, ולצד ציד קומוניסטים, בחברה האמריקאית צדו גם את חברי הקהילה הגאה. הסדרה נעה בין שנות השמונים לבין שורשי סיפור האהבה הזה בפיפטיז, אז הוקינס פולר (בגילומו של מאט בומר, שגם מפיק את הסדרה) הוא פקיד במחלקת המדינה שמתחיל להתראות בניגוד לחוק עם טים לאולין (ג'ונתן ביילי), בוגר קולג' שעובד במשרד הסנאטור. שתי הדמויות האלו עומדות בניגוד מוחלט אחד מול השני – פולר הוא חד לשון, דומיננטי וכבר שחקן מוכר במגרש הפוליטי, בעוד שלאולין הוא יותר אמוציונאלי וחסר נסיון, הומוסקסואל עם ערכים קתוליים שמנוגדים באופן מוחלט למי שהוא.
העין שלי לא נוטה להימשך לסיפורים כאלו באופן אוטומטי – לא בגלל הנושאים עצמם, אלא כי כבר עשו את זה טוב בעבר. ראינו את "מלאכים באמריקה" עם אל פאצ'ינו, ואת "הלב העדין" – גם הוא בכיכובו של בומר – אבל הפעם זה מרגיש חדש, ומלווה בטוויסט פוליטי שהופך את הסכנה למוחשית יותר. כשמדברים על המקארתיזם, לרוב מדברים על ציד הקומוניסטים שהסנאטור ג'וזף מקארתי הוביל. ראינו את זה במחזה "ציד המכשפות" של ארתור מילר, או בסרט "טרמבו" בכיכובו של בריאן קרנסטון, ובאמת לא חסרים סיפורים על התקופה, אבל את הסבל של חברי הקהילה הגאה שנדחק לשוליים, "שותפים למסע" שמה במרכז הבמה.
גם הדרך בה עושים זאת מעניין מאוד – אחד הרגעים היפים בסדרה מסתתר בסצינה בה רואים את פולר המבוגר, אי אז בשנות השמונים, עובר בדיקת מחלות מין במרפאה, ונשאל על הרגליו המיניים. ניכר שפולר לא חש בנוח במהלך התשאול, שהרגיש יותר כמו חקירה, אבל במבט ראשון זה לא היה נראה חריג במיוחד. זאת עד שחוזרים לעבר כדי לראות אותו עובר בדיקת פוליגרף על ידי הממשלה עבורה הוא עובד, כי דיווחו עליו. הרגע הזה שבו ראיתי את פולר נותן דין וחשבון על נטיותיו המיניות התחבר מיד, וצבע את סצנת המרפאה כולה בגוון אחר לגמרי.
אין הרבה סדרות שמתארות באופן כל כך קשה, מוחשי וחשוף את החוויה של להיות אדם בעל נטייה מינית שהחברה פשוט מסרבת לקבל. ובמקרה הזה לא רק שהיא מסרבת לקבל, אלא גם רוצה אותך מאחורי סורג ובריח, כי אתה מאיים על "אורח החיים האמריקני". ואיזה צירוף מקרים – בדומה לאנטישמיות, גם ההומופוביה עושה קאמבק ברחבי העולם. בפולין, למשל, כבר יש "איזורים חופשיים מלהט"ב" – כלומר, שטחים בהם אין כניסה לכל מי שנטייתו המינית אינה תואמת את תושבי אותו סביבה. אם זה לא הזמן לסדרה על רדיפה להט"בית, אז מתי כן?
גם הפעם, כהרגלם, ב-"שואוטיים" בוחרת להציג את הסיפור עם עירום פרובוקטיבי, אבל לא רק שהוא דועך לאורך הסדרה, אלא הוא גם מצליח להתפתח באופן מפתיע מסצנות של סקס חייתי בין שני גברים לסצנות אהבה רומנטיות ומלאות רגש. הסוד של הסדרה אינו טמון באירועים ההיסטוריים, אלא דווקא בחלקים האישיים הבדיוניים שלה – הריבים, הכעס, הרצון של הדמויות שיקבלו אותן, שיהיו שייכות לאנשהו. עבודת המשחק של בומר וביילי בהחלט מוסיפה לכך, והאירועים ההיסטוריים כמו עלייתו של מקארתי לשלטון והנסיונות להפילו מספקים רקע מצוין שמשרת את העלילה, ובאופן כמעט מקרי לחלוטין – גם נקודת חיבור עבור הצופה הישראלי, שהרי ב-"שותפים למסע" מוצג קשר ישיר בין עליית השמרנות בארה"ב של אותם ימים והשחיתות שמקארתי ניסה להסוות כאידיאולוגיה. מספיק לחשוב על הניסיון של לסגור את עיתון "הארץ", סידורי הג'ובים ושרים מיותרים כמו דודי אמסלם וגלית דיסטל אטבריאן, והתנהלותו של נתניהו עם כלי תקשורת. זמן טוב לזכור שניצוצות המקארתיזם כאן במדינה החלו עוד לפני המלחמה, ויחזרו בכוחות מחודשים מיד אחריה.
"שותפים למסע" היא עוד תחזית לא מעודדת למה שעלול לבוא לאחר המלחמה, אבל זה לא הדבר היחיד שהופך אותה לסדרה שצריך לראות. היא משלבת בין ההיסטוריה לדמיונו של הסופר, תומאס מאלון, והופכת אותה לרומן שמצליח לערבב טוב-טוב את הרגש, בין אם זה נוח לצפייה ובין אם לא, ועם דמויות מורכבות, סיפור סוחף ועלילה חוצת עשורים שרוויה באנקדוטות היסטוריות חשובות. זאת לא צפייה קלילה ומהנה, אבל הדרמה האנושית והאישית בתוך הסיפור יכולה לגרום לכם להתמכר בקלות. גם מבלי להסתמך רק על עירום פרובוקטיבי.