שיין 38: נו, שויין

למסעדה

טיימינג הוא הדבר הכי חשוב בחיים. תשאלו למשל את באז אולדרין, המסכן שהיה לאדם השני שנחת על הירח וחי לעד תחת צלו הארוך של ניל ארמסטרונג. טיימינג הוא הדבר החשוב ביותר בחיים, את זה גם יגיד לכם כל פיציולו מתחיל. לפעמים ההבדל בין פיצה גאונית לסתם פיצה הוא בעוד מחשבה נודדת או יד פזרנית וקלה שמשנה את יחס המרכיבים במנה. אבל לפני שנגיע לפיצה, זה הזמן להתמרמר על הטיימינג הדפוק שלנו. כשאמרתי לחרגול שכדאי לנסות את קפה שיין המחודש שקורא לעצמו כעת "שיין 38 – café & Italian kitchen" היה לי דבר אחד בראש: זכרתי שקראתי באחד הפרסומים שהמקום מציע דיל הפי האוור מטורף שבו כל האלכוהול מוצע בחצי המחיר. אלא שאנחנו, באז אולדרינים שכמונו, הגענו בשמונה – בדיוק בשנייה שבה הסתיים המבצע (השעות המוצהרות הן 17:00־20:00). התברר שלא רק פספסנו הזדמנות פז למרק את הכבד בכמויות נכבדות של אלכוהול, אלא שבדיוק ברגע שבו התיישבנו לשולחן שמשקיף על פרישמן, החלו לנדוד במעלה הרחוב חבורות של אוהדים צווחניים, מיוזעים וצהובים, לעבר חגיגות האליפות של מכבי תל אביב בכיכר. לא חוויה מלבבת לאיש שקבוצתו האהובה ירדה זה עתה לליגה השלישית (אלי טביב: לא נשכח ולא נסלח).

אבל אנחנו לא אנשים שמרימים ידיים כה מהר. אחרי הכל השינוי שהתרחש בשיין הוא עניין מסקרן. בית הקפה השכונתי הוותיק, שסגר את שעריו לקראת סוף השנה שעברה, נפתח לאחרונה בבעלות מחודשת של שניים בעלי רזומה מכובד בעיר: יריב הדרו מהפיצה בבוגרשוב ושי כספי השף הראשי הוותיק של קפה נואר. מבחינת העיצוב, השניים השאירו את הלוק המוכר של שיין: בית קפה לבן, נקי ופשוט, אבל מבחינת המטבח הם עשו מהפכה: מלבד תנור לבנים מרשים וגדול שמקבל את פני האורחים בכניסה, הם רקחו תפריט שמדבר כמעט אך ורק איטלקית: פיצות, פסטות, קרוסטיני וסלטים. אפילו ארוחות הבוקר, שמשמרות את עובדת היותו בית קפה שכונתי, לבשו על עצמן כסות רומאית עם מני פריטטות וכריכים על בסיס פוקאצ'ות. עד כאן הכל נשמע מגרה ונהדר.

ההתחלה הייתה מבטיחה: סלט קיסר שהוזמן לפתיחת התיאבון היה פשוט מצוין. עלי חסה בהירים, כמעט לבנים, נמשחו בוויניגרט נפלא ואת הקרוטונים המסורתיים החליפו קוביות פוקאצ'ה פריכות שהוספגו בשמן זית. אלא שבדיוק במקום הזה ההתרגשות הסתיימה. כאמור, הפיצות אמורות להיות כאן גולת הכותרת, בזכות תנור הלבנים ובזכות הניסיון הנרכש מפיצריית האם הפופולרית בבוגרשוב. אלא שהזמנת "פיצה בוגרשוב" (בפיצריית האם נקראת הפיצה הזו "פיצת הבית") אשר מורכבת מרוטב עגבניות, מוצרלה, פטריות, שום ופטרוזיליה, אכזבה בענק. המדד הבסיסי שלנו לפיצה טובה הוא היכולת להרים משולש בשלמותו מבלי שהוא יתקפל. אלא שבמרכז הפיצה שלנו היה אגם של נוזלים. עם הפרדת המשולשים נפרצו כל הסכרים ונחשולים הציפו את הצלחת והספיגו כל חלקה טובה של בצק. בתוך פחות מדקה כל העסק נראה כמו פשטידת פטריות שאימא השאירה על השיש עם פתק הוראות חימום. אחרי פיאסקו הפיצה הגיע שלב הפסטה. החדשות הטובות הן שהקטסטרופה לא חזרה על עצמה. אך החדשות הפחות טובות הן שהמנות היו לא יותר מבסדר. מנות סבירות של בית קפה. מה שבטוח – לא ניכרה בהן יד של שף. רביולי תרד וריקוטה נעטפו בכמות אדירה של רוטב עגבניות שעיקר כל אפשרות להרגיש בחומרי הגלם. לטעמנו, רביולי מהסוג הזה אמורים לטבול בחמאה ובפרמזן, או לכל היותר ברוטב עגבניות עדין ולא ברוטב כה דומיננטי, שמשמש כך היה נדמה לנו, גם כרוטב הבסיסי לפיצה המקומית. גם מנת ניוקי עם אפונה ובייקון לא הצטיין ביתר עדינות, במיוחד בגלל הניוקי עצמם שסבלו מיחס מוגזם של קמח לעומת תפוחי אדמה. בסוף הביקור התנחמנו בעובדה שהאספרסו כאן נהדר ושרוב האוהדים של מכבי נעלמו מהנוף והתנקזו לכיכר. מסתבר שגם לטיימינג כושל, יש צדדים של נחמה.

התענוג

אוכל: בית קפה־פיצריה

מחיר: בינוני

שירות: נעים ומשתדל

שירותים: נוחים ומטופחים

חניה: בעייתית

חשבון

סלט קיסר – 41 ש"ח

פיצה בוגרשוב – 47 ש"ח

רביולי תרד ריקוטה (חצי מנה) – 31 ש"ח

ניוקי אפונה ובייקון – 56 ש"ח

2 בקבוקים סטלה ארטואה – 48 ש"ח

2 כוסות קיאנטי רופינו – 64 ש"ח

2 אספרסו כפול – 24 ש"ח

סה"כ 311 ש"ח