דייגי יפו נמצאים בנמל לפחות מימי העותמנים, עכשיו הם חוששים שזה הסוף

אשמורת ראשונה של בוקר, קריאת המואזין ממסג'ד אלבחר עוד מצליחה להגיע לסירת הדייגים הקטנה שעזבה את נמל יפו לא מכבר, בתוכה סעדו זנייב (65) ובנו מוחמד (38) שנישאים על גלי הים, דור שביעי ושמיני לשושלת דייגים יפואית. כמה יפות חומות העיר יפו באור ראשון של בוקר מהים, כמה גדולים מגדלי הפלדה והזכוכית של תל אביב, ואיך הכל מתגמד בפני הכחול הגדול.

"כשאני יוצא מהנמל אני מרגיש את עצמי שאני ממש משתחרר מכל הלחץ שיש בחוץ, מכל הדאגות, מכל המחשבות – תביא פרנסה, מה יהיה עם העירייה, רשות הטבע, משרד החקלאות, כל הזמן המחשבה שלך גוררת אותך למקום אחר, אבל ברגע שאתה בים, אתה זורק רשת ושוכח מכולם". בזמן שסעדו מדבר הסירה מתרחקת לכיוון דרום. הוא מכוון אותה בזמן שמוחמד עומד איתן על החרטום. אפשר רק להתקנא ביציבות שהוא מפגין מול טלטולי הגלים. אביו ודאי גאה. תכף הם יחלו למשוך את הרשת, בקבוק פלסטיק בצדה האחד ובלטה קשורה בצדה השני, בתקווה שהים יביא עמו את הברכה.

"כל הדייגים שהיו וכל מי שעבד בנמל, כולם היו משפחה שלנו. כל אלה לקחו את המסמכים איתם, חשבו אחרי יומיים יחזרו, עברו 70 שנה ועוד חושבים שיחזרו"

סעדו נזכר איך כילד היה בורח מבית הספר חסן בק, יורד לים ועולה על הגלים בדלת מקרר שהוסבה לסירה קטנה, עם זפת ודיקט, עד שאביו תפס אותו. "הוא חזר מהדיג ופתאום ראה סירה קטנה. קיבלנו מכות, אבל הוא ראה שאנחנו לא של בית הספר, אנחנו של הים". של הים כמו שאביו וסבו של הים, כמו שאביו של סבו ואביו של אביו של סבו, ואם תשאלו את אביו של סעדו, אבו סעדו, הוא יגיד "פייי, אתה לא יודע על מה אתה מדבר, זה הולך עוד אחורה ואחורה בזמן". סעדו מוסיף: "ואז אבא התחיל לקחת אותי איתו. לא הייתה עבודה, לא היו בתים, לא היה אוכל, החיים היו קשים אז".

עבור דייגי יפו החיים מעולם לא היו קלים. כמו סרט נע, המציאות מול עיניהם משתנה תדיר. הטורקים, הבריטים, היהודים. באדמות שסביב הנמל התגוררו בעבר בני משפחתו הענפה. "כולם גרו ביפו, בשטח של הנמל, איפה שהיום הבניינים החדשים, או על הנמל או ליד החוף. כל הדייגים שהיו וכל מי שעבד בנמל, כולם היו משפחה שלנו. כל אלה לקחו את המסמכים איתם, חשבו אחרי יומיים יחזרו, עברו 70 שנה ועוד חושבים שיחזרו". מקהילת הדייגים והימאים הענפה של אז נשארו רק שרידים, סעדו ובנו הם מהאחרונים שבהם. הרוב התפזרו ללבנון, סוריה, ירדן, עזה, הגדה המערבית ומצרים, חלק להולנד, לגרמניה, אפילו לדנמרק.

עולם הולך ונעלם. סעדו, מחמוד ואבו סעדו זיינב (צילום: טלי מאייר)

"כל מי שגר פה והייתה לו סירה נחשב עשיר. חלק עבדו בדיג, חלק באוניות שהעבירו סחורות לנמל. האוניות היו עומדות בחוץ והסירות הקטנות נכנסו פנימה לקחת, ככה עבד הנמל". זה הנמל שהיה בעבר שוקק חיים, שממנו אספו סבו ואביו של סבו בסירות את בני העליות השלישית, הרביעית והחמישית שהגיעו לארץ הקודש אל טרמינל הנוסעים מול החוף. זה הנמל שממנו הופצו תפוחי הזהב המפורסמים של Jaffa ונסגר ב־1966. זה הנמל שחולק בין מינהל מקרקעי ישראל לדייגים – שני שלישים ושליש ("במקום שליש קיבלנו 20 אחוז"). זה הנמל שאליו נשלחו בשנות ה־80 שוטרי משמר הגבול כדי לאבטח את היאכטות שהגיעו אליו ובפועל כדי לדחוק את רגלי הדייגים. זה הנמל שברבות הימים עבר לידי עיריית תל אביב־יפו בחילופי שטחים עם המינהל – מהלך שהקטין עוד יותר את אחיזתם של הדייגים בו.

בחודש הקרוב יחלו בנמל עבודות שיפוץ רחבות. לאחר משא ומתן ממושך עם הדייגים הבטיחה העירייה כי תמשיך להשקיע משאבים בפיתוחו ותשמור על צביונו. היא מבטיחה שמחסן 2 המשמש את הדייגים ישופץ, הם יקבלו משרד ומקלחות ושירותים ומיזוג, יהיה אפילו שוק דגים. מה עוד יהיה בנמל? מסעדות, שטחי מסחר, מתחמי תרבות ואזורי בילוי חדשים. נמל־קניון או קניונמל.

"דייג אי אפשר לשים במקום סגור, הוא לא ירגיש טוב, אלה חיים אחרים. כמו ציפור שתשים אותה בכלוב"

האם הנובורישי המצוחצח יתקיים לצד הפרימיטיבי, כפי שסעדו בעצמו מתייחס לתחום עיסוקו? "אני חושש שהשיפוץ יהרוג את הנמל, הדייגים יסבלו. לי לא מפריעים העסקים, אבל שלא יפגעו בי. בן אדם שישקיע פה מיליונים בשכירות ויראה דייג עירום פה, אחד מושך ארגזים שם, אחד מנקה דגים ופורס רשתות; ופתאום יבואו ויגידו הדייגים מביאים סירחון, שמנו מיליונים ואתם שמים לי פה דייגים פושעים, כל אחד זורק את המילה איך שהוא רוצה. יגידו, מה אלה עושים פה?". בזמן השיפוץ הם ייאלצו להסתפק במכולות קירור". גם אם הגענו להסכמות, אני רואה שאני הולך להתענות בזמן העבודות. כל הדייגים בקונטיינרים בחוץ, בשמש ובגשם, אתה חשוף למזג האוויר, זה לא כמו לשבת במחסן סגור. אתה זרוק בחוץ, הגלים יכסו אותך. יהיה קשה, נסבול מזה".

אבל הם, "הפרימיטיבים", מתעקשים להישאר בשלהם, להישאר של הים ולהתפרנס ממנו. "דייג לא יכול לעשות משהו אחר, הוא רגיל לחיים האלה. אתה סוחב את הרשת, מה שבא ברוך הבא, מה לא בא – תודה על מה שיש. דייג אי אפשר לשים במקום סגור, הוא לא ירגיש טוב, אלה חיים אחרים. כמו ציפור שתשים אותה בכלוב".

ישרוד את השיפוצים? רציף נמל יפו (צילום: shutterstock)

קרני השמש הקופחת נמהלות בריח המלוח של הגלים, שמטלטלים את סירת העץ הקטנה. סעדו ובנו שניהם יחפים, מכנסיים קצרים וחולצה לגופם. השתיקה שולטת בזמן שהם מושכים בכוח את הרשת אל בטן הסירה. בקונסטלציה אחרת היו יכולים להידחס בה אולי שמונה אנשים, אך כך לא היה מקום לדגים. משיכה ועוד משיכה, ברשת נתפסו מדוזות אך גם מיני דגים קטנים, סרטנים ותמנון אחד חמקמק, שנלחם בעוז כדי לחזור אל הים. הוא מוכנע. זו עבודה קשוחה, פיזית, פרימיטיבית, אנטיתזה מוחלטת לעולם המעונב והממוזג שתקוע מול מסכי מחשב.

"אני רואה את זה שבמדינה פה לא מעריכים כלום. פעם היית אומר דייג אנשים היו מתגאים, זה היה משהו גדול. היום דייג זה כאילו אדם גנב או מבריח. מהאדם שעושה את העבודה הכי קשה בעולם, שמביא פרנסה ומזון למדינה, נהיינו עבריינים".

"פעם היית אומר דייג אנשים היו מתגאים, זה היה משהו גדול. היום דייג זה כאילו אדם גנב או מבריח"

מצד אחד של מדחס הקדמה לוחץ הפיתוח הכלכלי, והביורוקרטיה לוחצת מהצד השני. רשות הטבע והגנים והמשרד להגנת הסביבה דחפו להגביל את הדיג ואת הדייגים באמצעות תקנות של אגף הדיג במשרד החקלאות, וב־2016 עברו בוועדת הכלכלה של הכנסת תקנות שעל פיהן דיג המכמורת אסור בעומק של פחות מ־40 מטרים בחודשים אפריל ומאי ואסור לחלוטין בחודשים יולי ואוגוסט. הרשות והמשרד טוענים שהדבר נעשה כדי לשמור על הדגה ולהבטיח את קיומם של דגים שנמצאים בסכנה. הדייגים  טוענים כי צינור הגז שעובר בעומק 30 מטר הוא הסיבה הבלתי רשמית לדחיקתם. "כשאנחנו רואים שיש דליפה או משהו ומפרסמים את זה – אתה רואה שטיח של גז מעל הים ומדווח – זה לא טוב להם. הם מתקנים אבל לא רוצים שיגלו, וזה יוצר נזק בים".

במשרד החקלאות דוחים את הטענה הזאת ואומרים: "אין כל קשר בין הקביעות המקצועיות שהובילו את משרד החקלאות לתקן את תקנות הדיג לבין קביעת מיקום צינורות הגז".

תהיה הסיבה אשר תהיה, את הלחם שמושג בזיעת אפם הדייגים מתקשים מאוד לממן בחודשים שבהם נאסר עליהם לדוג, ומדי שנה הם נאלצים להיאבק על גובה הפיצויים. "אנחנו, שלא למדנו כלום, צריכים להיות עורכי דין, להילחם, לקחת אישורים להפגנות, לצאת למשפטים. אתה כל הזמן נלחם, רק נלחם, בזמן שאתה צריך לצאת לעבודה ולהתפרנס. לא נותנים לך את האפשרות לצאת לדיג באהבה. כל דבר פה במדינה עושים לו סוף, מפריטים. מה נשאר למדינה? הנמל ובתי הסוהר הם אולי שני הדברים היחידים שלא הופרטו ונמכרו לידיים פרטיות".

"כל דבר במדינה עושים לו סוף". בני משפחת זיינב (צילום: טלי מאייר)

עיניו הירוקות של סעדו משקיפות הרחק ובקולו הצרוד ניכר כעס. "מה, בן אדם עשיר יבוא לפה ויחליט? בזבזנו את החיים פה במלחמות, דורות עברו פה. האבנים האלה שאתה רואה, האנשים ששמו אותן ירדו איתן למטה – האנשים שבנו את הנמל, שהלכו והביאו אנשים בסירות וקיבלו מכות מהאוניות ונעשו נכים. עכשיו עשיר יבוא לקנות אותך יגיד מי אתה, מה אתה עושה פה. איפה, איפה הצדק?".

רוח הזמן המשתנה הביאה עמה גם פיתוחים טכנולוגיים שדחקו את רגלי הדייגים. "נתנו אישורים לאלפי חובבים, אנשים עם כסף, יאכטות. קל להם לקנות מכשור משוכלל, הם למדו בבית ספר, יודעים מה זה מכ"מ, מה זה GPS. קל להם לתפוס, הם מתוחכמים יותר מאיתנו. אנחנו דייגים פרימיטיביים – לפי סימן, לפי ריח, לפי כוכבים. ככה היינו כל הזמן. הם נופלים על סלע שיש בו כמות דגים ומנקים אותו, מנקים לגמרי, לא כמו דייג שזורק קרס ומחכה". סעדו נזכר בערגה בימים אחרים, יפים יותר. "דגים, כמויות של דגים, שוחים עם הדולפינים. יש פה משפחות של דולפינים עם ילדים קטנים, יש את הסוג האפור, יש את הסוג השחור, יש כאלה שביקרו ליד הנמל, הלכו איתנו עם הסירות, עשו איתנו תחרויות".

"בשנתיים האחרונות התפלגנו, יש שתי קבוצות של דייגים. כל השנים לא היו הבדלים באזור הדייגים, לא הייתה גזענות, לא יכולת להגיד זה יהודי או ערבי"

עד הצהריים הם יחזרו על אותה פעולה סיזיפית של זריקת הרשת, 400 מטר אורך, ומשיכתה. הם יטילו אותה שוב ויתקדמו לנקודה אחרת. ככה בקיץ, ככה בחורף, ככה ביום, ככה בלילה, דרומה וצפונה, לפי הסימן, לפי הריח, לפי הכוכבים. הסירה תחלוף על פני חוף פלמחים, ואפשר לראות ממנה את הנופשים באוהלים ובזולות, הדי הרמקולים גוררים את מוזיקת הטראנס אל הסירה. קבוצת שוחים מאתר נופש מאולתר, מצופים לרגליהם, מתקרבים בסקרנות. אחת מהן פונה למוחמד: "אפשר שאלה?". "אפשר, אבל אחת". "יש הרבה דגים?". "לא". "מה זה הדג הזה?". "אמרת שאלה אחת, אין לי זמן גברת". הוא מסביר אחר כך שטיבם של אנשים להיכנס לעניינים שלא שלהם, זה השיעמום שמנקר בקירבם. "משעמם לה, ומשאלה לשאלה היא תכף תיכנס לך לבית ולצלחת". זו חשדנות מובנית כלפי שוכני החוף שמאפיינת את אלה שמורגלים בהלכות הים.

מוחמד לא רוצה שבנו יהיה דייג כמוהו, בגלל הקושי להתפרנס. גם סעדו מספר שלא רצה. "לא רציתי שהילדים שלי יהיו דייגים ויסבלו, לא רציתי. אבל זה מדור לדור, אני דור שביעי והם דור שמיני, המשפחה שלי הייתה בזמן הטורקים, האנגלים, הישראלים, מאות שנים ונשארנו בדיג, אותו דבר אנחנו". אך כפי שהוא אומר, הזמנים השתנו גם בנמל עצמו. בין הדייגים קמו קבוצות שונות, אינטרסים שונים, פוליטיקה. כל אחד רוצה שליטה, אחיזה, כוח. "בשנתיים האחרונות התפלגנו, יש שתי קבוצות של דייגים. כל השנים לא היו הבדלים באזור הדייגים, לא הייתה גזענות, לא יכולת להגיד זה יהודי או ערבי, מלחמות לא מלחמות, הנמל נשאר אותו דבר, אין הבדל, אין שנאה, אין מי שחושב רע". הוא עוצר לרגע וממשיך: "תראה, היו זמנים אחרים, אנשים היו אחרים, דואגים אחד לשני, לא מרכלים אחד על השני. היית קורע רשת – כולם היו תופרים איתך. היום אתה קורע רשת – צוחקים עליך שהם ייצאו לים ויתפסו במקומך. העיניים של האנשים הפכו יותר גדולות, הלך הכבוד, וכשהולך הכבוד הכל משתנה. היינו משפחה אחת – ערבי, יהודי, זה לא היה משנה. המבוגרים עזבו את התחום ובאו צעירים שלא מבינים מה זה. אתה לא מרגיש את האהבה שהייתה, כל אחד לעצמו".

הגלים מובילים את הסירה בחזרה אל הנמל העתיק, שלפי ספר דברי הימים היה המקום שאליו הגיעו האוניות העמוסות בארזים כדי לבנות את המקדש בירושלים. הנה בית הנתיבות והמדרגות המובילות אליו, שעליהן טיפסו העולים החדשים לפלסטינה אחרי שירדו מהסירות של סבו ואבי סבו של סעדו ונכנסו בשערי ארץ הקודש. עם תחילת העבודות בנמל ייהרס גם הטרמינל הזה. הוא חוסם את המבט הפתוח לכיוון צפון ואת הרצף של הטיילת. מלמעלה מביטים מגדלי העיר החדשים אל הנמל, ספק אם אפשר לראות משם את סירת הדייגים הקטנה.