בין שיקגו להתנחלויות: שני מחזות זמר מגלמים את הקרע הישראלי

לאחרונה עלו על במות הפרינג' בישראל שני מיוזיקלס סאטיריים המספרים על קבוצות של נשים שמתגוררות במקומות מבודדים וקשים וחולמות על עתידים ורודים. הדמיון המסוים הזה מדגיש את העובדה ש"על הגבעה" של קבוצת התיאטרון הירושלמית ו"שיקגו" המועלה במרכז ענב בתל אביב לא היו יכולים להיות שונים יותר זה מזה. יש להניח שהגיבורות החסודות של "על הגבעה" היו מזדעזעות עד עמקי נשמתן אילו נקלעו להצגה של "שיקגו", בעוד נשות "שיקגו" היו מעדיפות לחזור לכלא מאשר להתיישב על הגבעה הצחיחה. במילים אחרות, שני המיוזיקלס עתירי הכישרון והמאוד מבדרים האלה מעצבים ייצוגים של תל אביב ההדוניסטית מול ההתיישבות המשיחית בשטחים.

להבין באמת מה קורה שם, בהרים של יהודה ושומרון. "על הגבעה" (צילום: טל גלאון)

"שיקגו", הלהיט של בוב פוסי, ג'ון קנדר ופרד אב מ-1975 שהפך לסרט זוכה אוסקר ב-2002, כבר הועלה בארץ בעבר. לא זכיתי לראות את ההפקה של בית ליסין מ-2004, עם ריטה, ריקי גל ומיה דגן. אבל ב-1996 ראיתי את ההפקה שעלתה בברודוויי באותה שנה (ועדיין לא ירדה מהבמה), ואני שמחה להעיד שהמופע במרכז ענב אינו נופל ממנה באופן מהותי, על אף הבחירה לא לחקות את הכוריאוגרפיה המפורסמת של פוסי.

כידוע, המיוזיקל מבוסס על מחזה מ-1926, שנכתב בהשראת סיפוריהן האמיתיים של שתי רוצחות שהפכו לסלבריטיז, ונמצאו זכאיות למרות טיעוני הגנה מגוחכים. מאה שנה אחרי כן בעיר תל אביב, המחזמר בבימויים של אבישי בן גל ושחר פרץ, עם תרגום חדש של עמית מינסטר ואסף לוי, עדיין חד ובועט, ואירועי השעה משמרים את הרלוונטיות שלו. מבחינה היסטורית, פרץ ההדוניזם בארה"ב של שנות העשרים, כשהנשים קיבלו זכות הצבעה ויצאו לעבוד ולבלות, הוביל לניסוח קוד ההפקה ההוליוודי שדיכא והעלים כל רמז למיניות. מיצגי "סיפורה של שפחה" בחודשים האחרונים מכוונים לתהליך דומה שמאיים להתרחש כאן.

רלוונטי מתמיד. המחזמר "שיקגו". צילום: יוסי צבקר

התפאורה שעיצב במבי פרידמן מדמה מועדון לילה מפוקפק עם וילונות אדומים ובמה עגולה במרכז, שעליה ולמה קלי מבצעת את שיר הפתיחה "All That Jazz" שתורגם ל"תזרום עם זה" (לשאר השירים נמצאו תרגומים קולעים יותר). כשהווילונות עולים נחשפים מאחוריהם סורגים, והמקום הופך לכלא נשים, אלא שכל האסירות לבושות כמו רקדניות קברט סקסיות – דימוי לחיבור הקלוקל בין פשע לפרסום. בעידן שבו תכניות הריאליטי המציצניות מכתיבות את הטון, לאמת אין כל ערך, ותיקים במשטרה משמשים כמקפצה לחברות בממשלה, העולם של "שיקגו", שבו רוקסי הארט מתכננת לצאת מהכלא הישר לבמה, נחווה כעדכני לחלוטין.

אולי היה זה הצבע האדום של הווילונות שהזכיר לי את הגלימות של השפחות ועורר בי את התחושה שאם מתקפת החקיקה הקלריקלית תימשך בקצב הנוכחי, לא ירחק היום שבו לא נוכל עוד לראות הפקות כאלה. בהקשר זה, ההדוניזם הופך לאקט חתרני. אלה לא רק התלבושות החושפניות והרמיזות המיניות (כשרוקסי מבלפת שהיא בהריון, כולם סביבה לובשים בגדי תינוקות מעל הגרביונים הסקסיים), אלא גם הערפול המגדרי. בהפקה הנוכחית אחת האסירות מגולמת על ידי רקדן מזוקן, ובחלק מהערבים (יש שני צוותים מתחלפים) הסוהרת מאמא מורטון מגולמת על ידי מלכת הדראג מיס סיסטרטה, הלא היא זמר האופרה אורי אלקיים.

חשיפה פוליטית. המחזמר "שיקגו". צילום: יוסי צבקר

במועד שבו צפיתי ב"שיקגו", מאמא מורטון גולמה על ידי תום אנטופולסקי המצוינת, ואחד משיאי הערב היה הדואט היפהפה שלה עם עמית זיתון בתפקיד הזמרת הרוצחת ולמה קלי. "זוכרת איך זה היה פעם? נימוס, סדר, כבוד, צדק. היום כולם בהמות ומזה כבר נמאס, לאן הלך כל הקלאס?" הן שרו. יש לציין שתרגום מדויק יותר של המילים המקוריות של השיר "קלאס" הוא "מה קרה לעסקה הוגנת, ולאתיקה טהורה ונימוסים טובים?" – מילים שבריוני הקואליציה אינם מכירים. בכל אופן, לצד שתי הפרפורמריות המוכשרות האלה, ספיר באומוול היתה מחודדת כרוקסי המניפולטיבית ותאוות הפרסום, וגם כל שאר הזמרות והזמרים היטיבו לשיר, ביחד ולחוד. ואז עלתה על הבמה רותם מלר בתפקיד העיתונאית השמרנית מרי סאנשיין, והרביצה חתיכת סופרן מהמם בשיר האחד ויחיד שלה ("טיפה קטנה של טוב") שהפך לשואוסטופר של הערב. עוצמת ההגשה חידדה את עוקצו של הרגע שבו היא פשטה את שמלתה החסודה וחשפה מתחתיה לבוש של דומינטריקס. כאמור, מדובר במחזמר סאטירי, לא במחזה מוסר.

השלב שבו התחלתי לחשוב על "על הגבעה", שראיתי כמה ימים לפני כן, היה הביצוע המבריק של "טנגו בית הכלא", שבו עקרות הבית המתוסכלות לשעבר מספרות מדוע רצחו את בעליהן המעצבנים. השיר המפורסם, שנכתב ארבעים שנה לפני metoo, שימש השראה ישירה לשיר המטווח במחזמר "אפס ביחסי אנוש" המועלה בבית ליסין, כשם שהשיר "הלו!" מתוך "ספר המורמונים" שימש השראה ברורה לשיר הפתיחה של "על הגבעה" – שבו שתי נערות מתרימות מוצרים לטובת הקמת יישוב יהודי חדש. כל המיסיונרים דומים זה לזה.

המחזמר הסאטירי, פרי עטה של קרן שפט עם לחנים יפים מאת אודי אהוד קנבל, נוצר בהשראת ראיונות עם מתנחלים ונערי גבעות. הוא מספר על חמש נערות אדוקות, עם שמות כמו שמחת תורה ומשענת, שמתיישבות על גבעה צחיחה בשטחים וחולמות על עתיד שבו האזור כולו יהיה מיושב באנשים כמותן. רק הערבים מקלקלים להן את הנוף. בשל הבימוי השנון של אליענה מגון, וכשרונן הרב של השחקניות בר כהן, דבורי פישר, ספיר רוזנפלד, שיר שאלתיאל ורותם שמחי עתירות החן (ארבע מהן גם זמרות מצוינות), הגיבורות הצעירות כל כך נחמדות, והאירוניה כה דקה, שלפעמים נדמה שמתנחלים שיגיעו לצפות במחזמר יוכלו לאמץ אותו אל ליבם בלי להבחין בה. בכל זאת, כשהבנות מתחילות לספר באותה רוח חלוצית נלהבת על פעולות "תג המחיר" שהן עושות בשכנים הערבים, החיוך נעלם מהפרצוף. שיר הסיום החביב הוא כבר לא פחות ממצמרר.

מה שמחבר בין שתי הפקות הפרינג' הכה שונות, התל אביבית והירושלמית, הוא הכישרון הרב של כל המשתתפות (והמשתתפים) ביצירה, המחויבות לאיכות, והטון הסאטירי שמגייס את הז'אנר הבידורי לאמירות חותכות ולא מתחנפות. וזאת ישראל במיטבה.

לפרטים נוספים על המחזמר "על הגבעה", ולפרטים נוספים על המחזמר "שיקגו"