שירה האס הגיעה לווסט אנד בלונדון. אז ביקרנו ב"ליל הבכורה"

שירה האס היא לא הישראלית הראשונה שמככבת במחזמר על במות לונדון. ב-2022 מירי מסיקה ואלון אבוטבול זכו לביקורות מתפעמות על הופעותיהם ב"ביקור התזמורת", ואף היו מועמדים לפרסי אוליביה – שלא לדבר על חיים טופול שהפך למזוהה עם "כנר על הגג". שני המיוזיקלס האלה מבוססים על סיפורים שלנו – האחד ישראלי, השני יהודי. האס, לעומת זאת, שהתפרסמה בעולם כשגילמה אישה חרדית מברוקלין בסדרת נטפליקס "המורדת", לוהקה לתפקיד מרכזי במחזמר "ליל הבכורה" ללא כל קשר למוצאה.

>> בקיץ הוא הוכתר כסרט הישראלי הטוב ביותר. הפרס הזה מוצדק מאוד

"ליל הבכורה" (Opening Night), שהתחיל את הצגות ההרצה שלו ב-6 במרץ בתאטרון גילגוד בווסט אנד (הבכורה הרשמית מיועדת ל-26 במרץ) נבחר על ידי "טיים אאוט לונדון" כאחת ההצגות שאסור לפספס לשנת 2024. הבחירה הוצדקה במילים האלה: "במפגש מוחות יוצא דופן, אך ללא ספק מסקרן, שרידן סמית, האוצר הלאומי של המשחק הבריטי, תככב בעיבוד מוזיקלי לסרט האינדי הקלאסי של ג'ון קסווטס 'ליל הבכורה', שנוצר על ידי הבמאי הבלגי הייחודי ובעל המוניטין הבינלאומי איבו ואן הובה, ואגדת הפופ הבארוקי רופוס וויינרייט". ראיתי את המיוזיקל יומיים אחרי שעלה על הבמה, ואני כאן כדי לדווח.

כמו הסרט של קסווטס מ-1977, המחזמר מספר על שחקנית נערצת שחווה משבר נפשי ומתקשה לגלם אישה בגיל המעבר בהצגה חדשה שנכתבה על ידי מחזאית בוגרת ממנה. הדרמה נפרסת על פני כמה ימים לפני הצגת הבכורה, שבמהלכם מירטל (שרידן סמית, זוכת שני פרסי אוליביה) מביעה חשש שאם תעצב באופן משכנע אישה שמתמודדת עם גלי חום זה יחסל את הקריירה שלה, מסרבת לחטוף סטירת לחי מהשחקן שלצידה (שפעם היה מאהב שלה), ומגיעה לפרמיירה שיכורה. כל הדמויות סביבה הן אנשי תיאטרון פרט לאחת, שאותה מגלמת שירה האס.

ננסי היא גרופית בת 17 בחצאית מיני שמחכה למירטל מחוץ לתאטרון. היא מתפרצת להצגה כמו רוח סערה, מחבקת את הכוכבת בנואשות דומעת ואומרת לה כמה היא אוהבת אותה. משום שצוות צילום מתעד את החזרות להפקה, דמעותיה של ננסי מוקרנות על מסך גדול בעומק הבמה (ואן הובה מרבה להשתמש במסכים בהצגותיו), והאס משאירה רושם ראשוני עז. הרושם הזה מהותי, משום שדקה אחרי כן ננסי רצה לרחוב ונדרסת למוות.

בימים הבאים מירטל המוטרדת חושבת יותר ויותר על הנערה הסוערת, וזו מתחילה להופיע בדמיונה. וכך האס שבה ומתגלמת על הבמה, כשרק מירטל והצופים רואים אותה. היא מתגלה כנערה חצופה שמירטל רואה בה את עצמה, אך גם מבינה שעליה להיפטר ממנה לפני שיכריזו עליה כלא שפויה. יש לציין שאף שמספר הסצנות של האס אינו גדול, בהשתחוויה היא עולה כמעט אחרונה, כשרק סמית והדלי פרייזר, שמגלם את במאי ההצגה המניפולטיבי שגם שוכב עם מירטל, עולים אחריה. כלומר, היא מסומנת כדמות חשובה יותר משחקנים ותיקים ממנה על במות הווסט אנד וברודוויי, בהם בנג'מין ווקר (כוכב "אברהם לינקולן צייד הערפדים") המגלם את האקס של מירטל.

כמעט כל הדיאלוגים בהצגה נלקחו כמו שהם מהסרט, ובתוכם משתלבים בטבעיות השירים של רופוס וויינרייט. זה המיוזיקל הראשון של וויינרייט, שכבר הלחין שתי אופרות ונודע באהבתו לג'ודי גרלנד (ב-2006 הוא ביצע את שיריה במופע בקרנגי הול). הוא כתב שירים יפים שחלקם נשמעים כמו שירים שלו, ובאחרים אפשר לזהות השראה ברורה של סטיבן סונדהיים. אבל פרט לפינאלה, שהוא שיר הלל לברודוויי במסורת "There's No Business Like Show Business", אין במחזמר המנונים מסוג זה שבמת המחזמר דורשת, והמחסור הזה מורגש בעיקר בהופעתה של סמית, שהכל סב סביבה. להאס יש שיר אלקטרו מתריס, סטייל הפט שופ בויז, שבו היא מפליגה על היתרונות של להיות צעירה. וכן היא יודעת לשיר.

וויינרייט עצמו הסתובב בתיאטרון לפני תחילת ההצגה ובמהלכה, ומי יודע, אולי הוא עוד יכתוב לה שיר חדש. כמו ההצגה שבתוך המחזמר, גם "ליל הבכורה" עדיין נמצא בשלבי עבודה, ולתחושתי מה שראיתי לא היה מגובש ומחודד דיו (בסרט הדרמה של הדמויות יותר ברורה, גם משום שיש בו יותר קטעים מההצגה שעליה הן עובדות). עד ליל הבכורה  – "ליל הבכורה" וודאי תעבור מקצה שיפורים. האס, בכל אופן, היא סטארית גם על הבמה, ובתום ההצגה היא כבר מחלקת חתימות למעריצים שמחכים בחוץ.

שירה האס מחלקת חתימות למעריצים. צילום: יעל שוב

שלוש הצגות בולטות נוספות עכשיו בווסט אנד

תמונתו של דוריאן גריי

לא רק ואן הובה אוהב מסכים על הבמה. התאטרון היום נוטה יותר ויותר לכיוון הקולנוע, וזה בולט במיוחד בהפקת היי-טק מרשימה המבוססת על ספרו של אוסקר וויילד על העלם שמכר את נשמתו עבור יופי ונעורי נצח. בהצגה שביים קיפ וויליאמס האוסטרלי, שרה סנוק (שיב רוי ב"יורשים") היא השחקנית היחידה על הבמה, והיא מגלמת את כל התפקידים. עוזרים לה בכך צוות גדול של צלמי וידאו בבגדים שחורים, שמסתובבים סביבה ומצלמים אותה כשהיא מחליפה תלבושות ופאות, והכל מוקרן על מסכים נוסעים ועולים ויורדים (חלק מהסרטונים צולמו קודם לכן). סנוק מתגלה כווירטואוזית מדהימה, והמופע מלא שנינות ואנרגיה מטורפת. לקונספט הגימיקי יש הצדקה רעיונית מעצם כך שזאת יצירה על נרקיסיזם, אבל לפעמים הרהב הטכנולוגי מתגבר על התוכן האנושי. פרט טריוויה: המופע מועלה בתאטרון רויאל היימרקט, שבו הוצגו בסוף המאה ה-19 הפרמיירות של "בעל אידיאלי" ו"אישה ללא חשיבות" של וויילד, בנוכחותו של המחזאי.

דברים מוזרים: הצל הראשון

אחרי ארבע עונות, סדרת האימה של נטפליקס הניבה פריקוול בימתי. כמי שראתה רק את העונה הראשונה לא הייתי הולכת להצגה אלמלא יזם וביים אותה סטיבן דלדרי ("בילי אליוט"), שהוא בעיני במאי קולנוע בינוני ("השעות") אך איש תאטרון מבריק ("בילי אליוט: המחזמר"), בעיקר משום שהוא מביא קולנוע לתאטרון. העלילה מתרחשת ב-1959 ומתמקדת בסיפורו של תלמיד התיכון החדש הנרי קריל, לפני שהפך לנבל הראשי של הסדרה בעונתה הרביעית. בשלב זה הנרי הוא נער ביישן ורדוף, שמתאהב בנערה אאוטסיידרית כמותו. הוא מגולם בצורה נוגעת ללב על ידי לואיס מקרטני, שדלדרי צופה לו עתיד גדול. מבחינה בימתית זאת הפקה פוערת פה, עתירה באפקטים ובדימויים שמעוררים תהייה איך עשו אותם – זה מתחיל עם אוניה שלמה שמועלית על הבמה וממשיך עם הכפלות של המרחב ושל הדמויות, סלואו מושנים ואנשים שמרחפים באוויר. אבל מבחינה דרמתית האירוע הזה פונה לאנשים שמכורים לסדרה – על פי מגזין וראייטי עבור 55 אחוז מרוכשי הכרטיסים זה ביקור ראשון בתאטרון – והוא פחות דיבר אלי.

The Motive and the Cue

בניגוד לשתי הנ"ל, מדובר בהצגה קלאסית לגמרי, כתובה, מבוימת ומשוחקת לעילא, שכמו "ליל הבכורה" מתארת את העבודה המאומצת על הצגה חדשה – תמה רפלקסיבית פופולארית בתאטרון. הפעם מדובר בחתיכת היסטוריה: ב-1964, זמן קצר אחרי שהתחתן עם אליזבת טיילור, ריצ'רד ברטון נרתם לגלם את המלט בהפקה אקספרימנטלית בבימויו של ג'ון גילגוד. מרק גאטיס (אחיו של "שרלוק", הסדרה שאותה גם יצר) מגלם את גילגוד כשחקן מתוסכל שחש שהקריירה שלו מאחוריו (את האוסקר על "ארתור" הוא יקבל רק ב-1982) ומבין שעשה טעות כשליהק את השחקן הוולשי, שאינו יודע איך לגלם את הנסיך הטראגי המבקש לנקום את רצח אביו. את הכוכב השתיין וחסר הביטחון מגלם הכוכב העולה ג'וני פלין ("אמה") שמפגין וירטואוזיות ועומק רגשי. בין הבמאי והשחקן עפים ניצוצות, והאלה ההוליוודית טיילור (טפנס מידלטון) יורדת מהאולימפוס כדי לתווך ביניהם, ולפתוח את עיניו של גילגוד לכך שהקושי של ברטון נובע מכך שאביו השתיין לא אהב אותו, ולמעשה נטש אותו. ואז זה מתפתח להצגה נוגעת ללב על חיפוש דמות אב. סם מנדז, גם הוא קולנוען בינוני ("1917") ואיש תאטרון נבון, ביים את המחזה פרי עטו של ג'ק ת'ורן ("אנולה הולמס"), והתוצאה היא הדבר הכי בריטי בווסט אנד.