"שלום, מחר!" היא סדרת מד"ב על העבר. אבל היא גם טלוויזיה מיושנת

אתם פוגשים במקרה סוכן מכירות מיומן. הוא לבוש בחליפה צבעונית במידותיו המדויקות ונושא עימו הבטחות גדולות על עתיד חדש וקסום. אך למעשה, מתחת למילים היפות והאסתטיקה הנאה לא מסתתר תוכן של ממש, מלבד זה שתבחרו ליצוק לתוכו. התיאור הזה מתאים בו זמנית למתרחש בעלילת הסדרה החדשה של אפל טי.וי, "שלום, מחר!", וגם לסדרה עצמה. היא נראית טוב, היא נשמעת טוב ויש לנו הרבה סיבות לקוות להצלחתה, אבל לפחות לפי ארבעת הפרקים הראשונים (מתוך עשרה) – היא נשארת הבטחה לא ממומשת.

ההבטחה המלהיבה העיקרית של "שלום, מחר!" היא העולם שבו היא מתרחשת – ארה"ב רטרו-עתידנית שבה שנות החמישים קיבלו שדרוג טכנולוגי ברוח התקופה. המכוניות מרחפות באלגנטיות כמה סנטימטרים באוויר, רובוטים נמצאים בשימוש רחב בבתי עסק ובבתים פרטיים והטלפונים מאפשרים שיחות וידיאו באיכות לא רעה בכלל, גם אם בשחור לבן. העתיד של "שלום, מחר!" הוא איפשהו בין "משפחת סילוני" לממלכה המד"בית Tomorrowland בפארקים של דיסני – אמריקנה מקסימה ואופטימית שבה האופק נראה מזמין ורחב מאי פעם, והגבול היחיד הוא היכולת שלנו לדמיין עתיד טוב יותר.

הסדרה נבנית כולה על האשלייה הממכרת שבחלומות העתידניים. הדמויות כל כך רגילות לחידושים הטכנולוגיים שסביבן שהן כבר מפנטזות על הדבר הבא, במקרה זה חיים שלווים ומתוקים על הירח. גיבור הסדרה הוא סוכן מכירות שרמנטי בשם ג'ק (בילי קרודופ) שמשווק ללקוחותיו יחידות דיור רחבות ידיים בחלל החיצון, אך במהרה מתברר שחלומות לחוד ונדל"ן מניב לחוד. המשפחה המושלמת שמחכה לו על הירח לא קיימת, ואת אשתו ובנו האמיתיים הוא נטש מזמן בפרבר אמריקאי אחד מיני רבים. ומה לגבי עיר העתיד על הירח? בואו נגיד שלא מדובר בהשקעה הכי חכמה בשוק.

אז כן, האכזבה שנכונה ללקוחות של ג'ק היא גם האכזבה שלנו, כי בסוף רצינו לראות סדרה על העתיד וקיבלנו עוד דרמה קומית עם בגדי וינטאג'. אמנם הגימיקים העיצוביים חמודים ומהנים לצפייה, אבל בסופו של דבר הם לא מוסיפים לעלילה יותר מדי. מה זה משנה אם הלקוחה הזועמת מתלוננת לתאגיד בטלפון-וידיאו או בטלפון רגיל? האם זה באמת משנה האם הפופקורן שג'ק והעובדים שלו מנשנשים במשחק בייסבול-עתידני מתפצפץ בעצמו בזמן המשחק ולא לפני הרכישה? לא, לא באמת. זה מאכזב במיוחד בגלל שהסדרה כבר חצי רגל פנימה לתוך המד"ביות המוזרה והמצחיקה שהייתה משדרגת אותה פלאים. באחד הפרקים מופיעה, למשל, דמות של אלמן שמנהל מערכת יחסים אוהבת עם רובוט. רק תחשבו על האפשרויות הקומיות-טרגיות שמלבלבות מהרעיון הזה. הסדרה לא מנצלת אף אחת מהם, ומסתפקת ברגע קצר של בלבול חצי מצחיק.

בחזרה לעתיד. "שלום, מחר!". (צילום: פוסטר הסדרה)

בעיה אחרת היא העובדה של"שלום, מחר!" אין באמת משהו אמיתי להגיד על אף אחד מהנושאים שבהם היא מבקשת לעסוק. לא על חלומות ושברם, לא על הורות או על משפחות מפורקות, גם לא על היכולת של שקרים להביא מדי פעם, כמעט בטעות, תוצאות חיוביות. לא חסרות יצירות שעשו משהו מעניין עם החומרים האלה בדיוק, מ"ענק הברזל" דרך "פלזנטוויל" ואפילו "מד מן" בעונותיה הראשונות, כששנות השישים עוד לא ריסקו לגמרי את המיתוס האמריקאי של הפיפטיז. "שלום, מחר!" רחוקה מהן כמרחק בית הפנקייק לדיינר אמריקאי.

לזכות הסדרה נגיד שהיא מעוצבת מקסים ומשוחקת מספיק טוב כדי להחזיק את העלילות הקלישאתיות למדי שלה. היא לא סדרה שתחכו בשקיקה לפרק חדש שלה, אבל היא לא משעממת. בולטים לטובה בקאסט חניפה ווד בתור עובדת מסורה וציניקנית בצוות של ג'ק וניקולס פודני בתור בנו הזנוח ג'ואי, לו הוא מסדר עבודה בלי לחשוף את הקשר המשפחתי ביניהם. גם ג'קי וויבר בתפקיד זעיר כאמו של ג'ק מצליח להוסיף אנרגיה לכל סצנה. הקאסט כולל בין היתר גם את האנק עזריה ("משפחת סימפסון"), אליסון פיל ("חדר החדשות") ושאר שחקנים מוכשרים – רק חבל שלכולם יש דמויות לא מופצחות עד הסוף.