שלומי שבן מספר על ריצה | #WHYIRUNTELAVIV

תוכן בחסות אדידס

שלומי שבן, 40

מוזיקאי
רץ פעמיים־שלוש בשבוע, בין 5 ל־8 ק"מ, על הטיילת מטרופלדור צפונה

שלומי שבן. צילום: אהד רומנו

“התחלתי לרוץ לפני שלוש שנים, זה התחיל כחימום אצל מאמנת הכושר שלי ליקי רוזנברג. אני חושב שבהתחלה פשוט נהניתי מהעובדה שאני עושה משהו שלא העליתי על דעתי שאי פעם אעשה. אנשים רצים נראו לי מטורפים. לא הבנתי אנשים שיוצאים בשישי בערב לרוץ על הים, תהיתי מה מניע אותם, הערצתי אותם, קינאתי בהם ונגעלתי מהם בו זמנית. די מהר פשוט התמכרתי לזה, ואני רץ מהסיבה הפשוטה שאם אני לא רץ אני מרגיש רע. כשאני רץ אני מרגיש משהו בין ריחוף לריקוד, קלילות כזו שאני לא מרגיש באף סיטואציה אחרת.

[tmwdfpad]לרוץ זו דרך מצוינת להיפטר ממטענים שליליים, לפרק כעסים ולהיפרד ממועקות בצורה הכי מיידית ופיזית. הריצה שינתה, בין היתר, את הרגלי ההאזנה שלי למוזיקה. המוזיקה שנהגתי לשמוע אף פעם לא התאפיינה ב־BPM גבוה במיוחד, ומאז הריצה הספרייה שלי עברה מהפך מקיף, אני צריך לשמוע משהו שמרקיד אותי. היום אני לא יכול לרוץ 400 מטר בלי מוזיקה“.

לקריאה נוספת:
אביעד קיסוס וטל ברמן מספרים על ריצה
"להתנתק ופשוטל לרוץ": עומר מילר מספר על ריצה
בשביל הפיטר פן שבו: שמעון שירזי מספר על ריצה
"ההתמכרות הכי טובה שיש": דלית רצ'סטר מספרת על ריצה
"המקום בו אלוהים שומע אותי": איתי תורג'מן מספר על ריצה
בשביל ההרגשה שאחרי: מיכל וייסברג מספרת על ריצה