זו אולי סדרה מחורבנת, אבל היא מזכירה כמה כיף היה לי כטינאייג'רית

האם העולם זקוק לעוד טקסט שעוסק בשנות הירח? אני לא בטוחה, אבל מרגע שצפיתי בדקה הראשונה של הסדרה אין דבר שאני רוצה לעשות בחיים מלבד להמשיך לצפות בה. וכשאני לא צופה בה – אני רוצה לדבר עליה. לא תכננתי וגם לא רציתי לצפות בסדרה. אבל אז כולכם.ן התחלתם.ן לדבר על זה, ולא השארתם.ן לי ברירה. זה לא שפומו טלוויזיוני משפיע עליי בדרך כלל – לא צפיתי בטייגר קינג וגם לא בנוכל הטינדר. אבל הפעם הייתי חייבת.

מערכת היחסים שלי עם אביב גפן מורכבת. נתחיל בזה שאני בדיוק בדור הנכון, ולא סתם בדור הנכון, אלא קלישאה של הדור הזה. "פסקול נעוריי" הזה? כן, זה עליי. על עוד המון א.נשים, אני יודעת. אבל בין השאר גם עליי. הייתי מאלה שהולכות עם שרשראות ועגילי פיס, נוסעות לפסטיבל ערד ולכנרת ולעיר הנוער בחיפה ולרוק עצמאות בראשל"צ. שצועקות אנחנו דור מזויין. נ. מהכיתה שלי אפילו חרטה לעצמה בכיתה ו' עם סכין על היד "אביב". אמא שלה לא דיברה איתה אחר כך שבוע. באנו להדליק נרות בכיכר אחרי שרצחו את רבין. נסענו לעבור ליד הארון בירושלים עם חאקי חגיגי אחרי שרצחו את רבין. כתבנו בקלסרי ההדרכה בצופים את "לבכות לך" באותיות שחורות אחרי שרצחו את רבין.

מאז, וגם היום – אני בטוחה שמדובר באחד האנשים הכי מוכשרים והכי אינטליגנטיים שהיו פה מאז ומעולם. אני מתה על זה שמצד אחד מדובר באדם שלוקח את עצמו ברצינות תהומית ומצד שני מעולם לא היסס להסתלבט על עצמו. אני חושבת שהוא פורץ דרך, ואמיץ, ושנון, ומצחיק, וחכם, ולוהט (כן אני יודעת, כאן איבדתי אתכם.ן). ובגלל זה קצת בחרתי להתעלם מהעובדה שהוא עשה דברים מאוד מטומטמים בשנים האחרונות, המשמעותי ביניהם היה כמובן תכנית עם אייל גולן.

אביב גפן (צילום: אלון לוין)

אלוהים, בנאדם, זה אתה זה ששרת על זה שבעטו בך מול כולם, איך אתה יכול בכלל לחשוב על לשתף פעולה עם היצור הזה שמנצל כל מה שבסביבה שלו, בדגש על נשים כמובן? (אם אפשר לקרוא להן ככה. כי הן בעצם ילדות). אייל גולן הוא בעיני כל מה שחולה ומגעיל ומאוס במדינה הזאת, פי מיליון יותר מביבי או מבנט, שגם איתם אביב דואג להסתחבק בשנים האחרונות באיזה מהלך אופרטיוניסטי לכאורה. וגם זה מבאס.

אבל רק לרגע, אני לא רוצה לדבר על אביב (או עליי) – אני רוצה לדבר על הסדרה. הולייייפאקינגמוליייי מה זה הדבר הזה?? אני כבר אחרי פרק שלישי, אז ההלם הראשוני קצת דעך אבל שמעו, הוא לא ייעלם לעולם כמו שלעולם לא אתייעץ בענייני זוגיות עם דארת' ווידר.

אף אחד לא ביקש את הריבוט הזה לדרקולה. "שנות הירח". צילום: אוהד רומנו ו-HOT/יח"צ

אתחיל שנייה מנח אנגלהרד, השחקן שמשחק את אביב. כולם אולי עפים על זה שהוא דומה לו פיזית, אבל בעיני הוא לא דומה לו בכלל. הוא עצוב מדי. חסרה לו הכריזמה והמוג'ו והביטחון העצמי. אני לא מאמינה לו שהוא כותב שירים. אני לא מאמינה לו כשהוא מתחיל עם ברמניות. אני לא מאמינה לו כשהוא מסתלבט על חמי רודנר. בקיצור, לא מאמינה לו בכלל. זה עוד יותר מתחדד לאור העובדה שכשמראים את אביב בטלוויזיה בסדרה, מראים את אביב עצמו. וזה הופך את הסדרה ממשהו עלילתי מתוסרט ומשוחק למשהו על גבול המוקומנטרי, הגבולות מטשטשים, ואולי זה בעצם לטובה.

אביב, רן והפאה. מתוך שנות הירח

כי אביב לא יכול להצדיק את הקלישאה אחרי קלישאה אחרי קלישאה. הוא לא יכול להצדיק את הפאה של רן (חברו) שנראית כאילו יש לו חתול מת על הראש (תודה לאל שהגיוס הצדיק תספורת). הוא לא יכול להצדיק את המסך המפוצל כששתי דמויות נמצאות אחת ליד השנייה. הוא לא יכול להצדיק את זה שהוא לא מזהה את דנה ברגר באודישנים ללהקה צבאית כשבשלב הזה הוא כבר היה אמור לתת לה צב. הוא לא יכול להצדיק את התקליטים המדברים (מההההההה???). הוא לא יכול להצדיק את נירו לוי. וכן הלאה. אבל – יש בי איזושהי תקווה קלה שלצד החשיבות העצמית המרובה שאנחנו כולנו יודעים שקיימת – הוא יושב בבית וצוחק על כולנו שאנחנו אוכלים את החרא הזה.

הנשיקה הראשונה שלי היתה בליל אהבה בצמח 1994, עם מישהו שהכרתי שם איזו שעה לפני. הייתי בכיתה ח'. הוא לדעתי היה שנה מעליי. קראו לו טל, הוא היה רזה עם קוקו ומנתניה. צפינו ביחד בהופעה של אביב, כמובן, מהגבעה הגבוהה על הדשא ואני רק הייתי בלחץ שאני לא אמצא אחר כך את החברות שבאתי איתן. מצאתי אותן. לא נפגשתי שוב עם טל. כמה חודשים אחר כך כבר הייתי מאוהבת במישהו אחר, שהכיר לי את דיוויד בואי. איתו נשארתי שנה ומשהו והוא עדיין מופיע לי בממוצע אחת לחודש בחלומות. וכמו שכנראה לעולם לא אשתחרר מהקראשים שלי כטינאייג'רית, אני כנראה לנצח אהיה גם קצת מאוהבת באביב גפן.

>>כשאלוהים ברא את החושך: אספנו פה את הרגעים הכי מביכים של "שנות הירח" עד כה
>>ובכלל, כנסו כנסו לאתר החדש שלנו הספוילר – כל מה שמסך 

בסוף השבוע האחרון, כתבה ויטה קיירס ב"הארץ" שאנחנו שונאים את "שנות הירח" כי אנחנו לא רוצים להיזכר בכמה אומללים היינו כטינאייג'רז. אצלי זה בדיוק הפוך – אני שונאת את הסדרה (ואוהבת אותה באותה המידה) כי הלוואי שהייתי נשארת כל החיים הטינאייג'רית הזו. עם ההרגשה החד-פעמית הזו שכאן החיים מתחילים, והם יהיו סוערים, ומרגשים, ואחרים;. אותה הרגשה שאני סמוכה ובטוחה שהיתה גם לאביב אז, בווליומים גבוהים הרבה יותר מלכולנו.