ל"מופע שנות ה-90" יש נעליים קטנות למלא והיא עושה זאת היטב

ההמשך המאוחר ל"מופע שנות ה-70" מבית נטפליקס חטף לא מעט אנטי עוד לפני שהוקרן פריים אחד מתוכה. קיבלנו כל כך הרבה ריבוטים בשנים האחרונות – טובים, רעים או סתם עצלניים – שעצם הרעיון של עוד חידוש מכעיס אותנו. עם זאת, דווקא הסיטקום המסוים הזה הוא בדיוק סוג התכנים שמתאימים לפורמט – הרבה יותר מ"גוסיפ גירל" או "הנסיך המדליק מבל אייר", למשל. הסדרה על אריק, דונה וחבריהם הרי הייתה מלכודת נוסטלגיה מלכתחילה, ועכשיו שהשחקנים והצופים כבר מבוגרים מספיק בשביל לגדל מתבגרים משלהם זה רק הגיוני שנתקדם שני עשורים קדימה – או בעצם עשור וחצי, אבל "שנות ה-70" אף פעם לא ממש הצטיינה בחישובי זמנים.

כך קיבלנו את "מופע שנות ה-90", חגיגה נוסטלגית בצורה ובתוכן שמחזירה אותנו בעת ובעונה אחת לעשור שכולו סקראנצ'יז ולסדרה המקורית, עם כמה וכמה הופעות אורח של הכוכבים האהובים. למרבה המזל, העלילה לא מתמקדת בחבורה מפעם אלא בדור ההמשך, קבוצת נערים ונערות חדשה שמתכנסת במרתף של משפחת פורמן כדי לעשן ולדבר שטויות. אחרי שאריק ודונה עזבו את פוינט פלייס, ויסקונסין, ובנו להם חיים חדשים בשיקגו, בתם ליאה (קיילי הופ האברדה) מגיעה לבלות את הקיץ אצל סבא וסבתא ומתחברת עם חבורת הלא-מקובלים המקומית.

החברים מפעם מקבלים כל מיני תירוצים מטופשים לחזור מפעם לפעם, בהופעות אורח שחלקן חמודות (דונה, ג'קי וקלסו) ואחרות בלתי (פז והנמסיס הלגמרי נשכח שלו, פנטון). באופן כללי, אם סצנה מסתיימת במחיאות כפיים סוערות (אה, כן, יש פה צחוקים מוקלטים) כנראה שהיא נכתבה בשלוש דקות ומכילה אפס תוכן מלבד "זה משהו מפעם". רד וקיטי פורמן (קורטווד סמית' ודברה ג'ו ראפ) הם לא בדיוק הדמויות הראשיות בסדרה אבל גם קצת כן – העלילה העיקרית אמנם עוסקת בנכדה שלהם, אבל הם הכוכבים האמיתיים שאנחנו אשכרה רוצים לראות, והם גם מספקים באופן עקבי את הרגעים והבדיחות הטובות ביותר.

אפשר להודות שהנעליים ש"שנות ה-70" השאירה אחריה לא גדולות במיוחד – זאת לא סדרת מופת חד פעמית אלא סיטקום מטופש וכיפי, עם כמה החלטות עלילתיות מאוד מטופשות (האירוסים הנצחיים של אריק ודונה? אריק נוסע לאפריקה? ג'קי ופז?!). על פני השטח, "שנות ה-90" מצליחה לעמוד בסטנדרט הזה – סדרה קלילה, טובה לבינג' ולא מתחכמת, עם כמה מחוות חמודות לתקופה. ליאה מנסה להרשים את החבורה עם עותק של "מוכרים בלבד" אבל משיגה רק את "לשחרר את ווילי"; סצנות פארודיה על "בוורלי הילס 90210" ותוכניות טוק שואו; מחווה מפתיעה לקליפ האייקוני של "No Rain" – הכל מאוד חמוד ומתבקש. ועדיין חסר כאן אופי ייחודי. כרגע התחושה היא שמדובר במקבילה הטלוויזיונית של נפו בייבי (ילד של סלב שמצליח אך ורק בזכות הנפוטיזם – ביטוי שהפך ויראלי לאחרונה בעקבות כתבה ב"ניו יורק מגזין") – אנחנו לא רואים את הדמויות האלה בגלל מי שהן, אלא בגלל שההורים שלהם היו בסדרה הקודמת, או לפחות מכירים מישהו שהיה שם.

הבעיה הכי גדולה כאן, מלבד הופעות האורח הקרינג'יות של וילמר ולדרמה, היא החבורה החדשה. ליאה היא דמות ברורה ומאופיינת היטב של נערה חנונית שמנסה נואשת להשתלב בחבורה של הקולים – או בעצם, החנונים היותר מוצלחים – והיא מצליחה להגניב פה ושם רגע מעורר הזדהות או מצחיק. אוזי הוא תחליף הפז של הקבוצה, שמוצג לנו כגיי סרקסטי ומוזר. אלה הדמויות היחידות בחבורה שסיימו לכתוב. יותר מאשר תכונות כלשהן, לדמויות יש מקום בקבוצה – ג'יי ונייט הם בערך אותה דמות של תיכוניסט טמבל וההבדל העיקרי הוא שאחד רוצה לצאת עם ליאה ולשני כבר יש חברה.

החברה של נייט, ניקי, מוצגת כחכמה ועוקצנית בדיוק כמו אחותו גוון – מה שהופך את הפרק שבו הן לא מצליחות לבלות יחד אין להן שום דבר במשותף לממש מבלבל. גם את הנוכחות התקופתית אפשר לקחת עוד צעד קדימה – עזבו אתכם מבדיחת "בוא נהיה ידידים כמו רוס ורייצ'ל", תנו לנו דמות עם להקת גראנג' כושלת, את ניקי עושה לגוון מייקאובר ברוח "קלולס", את אוזי מנסה להרים גרסה מקומית של הספייס גירלז, את רד מנסה להסביר לקיטי מה לעזאזל קורה בהסכמי אוסלו. אבל כל זה לא מפריע לעונה הראשונה של "שנות ה-90" להיות סיטקום בסדר גמור עם פוטנציאל לקצת יותר, בייחוד כשסבא וסבתא פורמן בסביבה. הרבה סיטקומים מצאו את עצמם רק אחרי עונה-שתיים ומה שכבר יש לא באמת גרוע, רק קצת גנרי. עכשיו תעלו הילוך ותנו לנו סיבה לצפות בכם מעבר ל"אולי אשטון קוצ'ר יבוא שוב".