שיכור, סליזי, קריספי: כשאוכל רחוב פוגש אוכל ברים והכל טעים

אוכל ברים זכה בישראל למוניטין די רע. הוא מטוגן, הוא סליזי, הוא סופח אלכוהול ובעיקר מוגש בליווי, ביחס למשקה, תמיד השושבינה, אף פעם לא הכלה. לכן בישראל, לאורך השנים, ברים קלאסים נהגו להשאיר את אגף האוכל מלא בפילרים – קצת צ'יפס, שניצלונים, אולי איזה בורגר עייף. לעזאזל, במשך כמה שנים טובות, אדממה היה מצרך חובה בכל בר במדינת ישראל. בשנים האחרונות, לצד עלייתם של ברי הקוקטיילים, גם הגישה לאוכל שליד הדרינק השתנתה, ולא חסר מקומות שמציעים מנות מרשימות, מפונפנות וכן, גם יקרות כדי ללוות את האלכוהול. אבל משהו בבסיס של האוכל נשכח. עם כל הכבוד לאוכל שפים, כשאני שותה בירה אני לא רוצה מנות שאני לא מצליח לבטא, אלא משהו מלכלך ושמנוני שיטנף לי את היד מבלי שאני שם לב, כי אני כבר שיכור.

אירוע נדיר: אוכל ברים טוב. שניט. צילום: מתן שרון

לאחרונה רץ דיבור מסקרן על בר שנותן כבוד גם למה שהוא מגיש עם הבירה, והלוקיישן (לפחות בעיני) די מפתיע. מדובר בשניט, מבשלת בירה מבית פורטר אנד סאנס שממוקמת באחת הפינות המוזרות בעיר, כיכר גבעון – משולש הברמודה שבין רחוב הארבעה לחשמונאים. אני יודע שהכוונות של עיריית תל אביב היו טובות, ויש להודות שהם עשו את הטוב ביותר עם השטח המצ'וקמק שהיה להם – אבל כיכר גבעון היא לא הפיאצה שהיו רוצים לדמיין. אתם יכולים לתלות כמה ציליות שתרצו ולפזר שולחנות וספסלים לכל עבר, אבל כניסת ספקים נשארת כניסת ספקים.

>> בשבוע שעבר אכלנו המבורגר טוב והמבורגר רע. שניהם מאותו מקום

ובכל זאת, שניט התמקמה שם בצידו האחורי של פורטר אנד סאנס, ואנשים בהחלט באים, כך שמי אני שאלכלך על כיכר גבעון. מספיק מלוכלך שם גם בלעדי. סתם, סליחה, זה לא כזה נורא שם. למעשה, באזור של השניט זה אפילו מרגיש קצת נורמלי. הרבה מזה אפשר לזקוף לפרישת כמות די מפחידה של שולחנות א-לה פיקניק בחלל הכיכר, מה שמשאיר מקום לבערך, בחישוב כללי שלי, מלאנתלפים איש. פלוס מינוס. המרחב הגדול היה בתפוסה די מרשימה עבור שעות בין ערביים של אמצע השבוע, ונראה שרוב הקהל מורכב מעובדי המשרדים שבסביבה שקופצים לבירה של אחרי העבודה עם הקולגות, ועל הדרך חוטפים נשנוש קטן.

התור בשניט בשעת ערב רגועה. צילום: מתן שרון

ובכן, בדיוק בשביל הנשנוש הזה הגעתי, אבל מסתבר שלמרות היצע הישיבה המרשים, בכל הנוגע להזמנה יש רק אופציה אחת – להגיע לנקודת המגוז בה כל הלקוחות של שניט נפגשים, ולהזמין מהבר. את הכל. זה אמנם חיסכון נהדר במלצרים (וגם, בצורך לחכות להם), אבל כן יוצר צוואר בקבוק באמצע הסביבה הנעימה הזו. התור קצת מבולגן, מתקצר ומתארך בהתאם לגל האנשים, ולמרות שמהווה פקק בלב הבר הפתוח, הוא מחוסל די במהרה וביעילות של מפעל.

הגעתי לדלפק, הזמנתי בירה ושלוש מנות מהתפריט הדרום-ארה"בי במהותו, והלכתי להמתין להודעת הסמס שתספר לי שהאוכל שלי מוכן. זה לקח בערך עשרים דקות, די הרבה במונחי אוכל ברים, אבל בהתחשב בכמות האנשים שהיו סביבי – כולם עם איזה נשנוש לידם – אני יכול להבין את פשר ההמתנה. כשהטלפון זמזם והמנות הגיעו, הייתי צריך לעבור דרך אותו תור אימתני כדי לאסוף את המגש, ואז לעבור דרכו שוב לצאת, לקלוט ששכחתי לקחת מפיות, לחזור, ולצאת והנה הגעתי סוף סוף חזרה לשולחן הפיקניק. אולי היה עדיף למקם את האזור שממנו מוציאים את האוכל טיפה יותר רחוק מהקופה.

האם היא מנצחת את הנקניקיה שמולה? צילום: מתן שרון

שלושת המנות שישבו על המגש שלפני היו קלאסיקות ברים: נאצ'וס, נקניקיה ועוף מטוגן בלחמניה. ובשניט, כל אחד מהם זכה לטוויסט קטן שהפך את המנה לשלהם, מבלי להרוס את המהות שלה. מנת הנאצ'וס (25 ש"ח) היתה הרגילה מביניהן, אבל נעשתה במקום מטורטיות תירס, והמטבלים שלצידה (סלסה מעושנת וגוואקמולי) פגעו בול במקום, למרות שהיה נחמד לקבל קצת יותר תמורת הכסף.

הנקניקיה (38 ש"ח) היתה עשויה מאנטריקוט, מלאה בטעם בשרי איכותי, והונחה בלחמניה עם סלסת אננס וכוסברה, שנתנו טעם מתקתק, ורוטב חלפיניו שנתן טעם חריף וקצת מעושן. הביס היה נפלא ופשוט, בדיוק כמו שאני מצפה מאוכל ברים. הטעמים מספיק חזקים כדי להילחם בבירה, הנגיסה מספיק עסיסית בשביל למלא את הפה ברוטב הטעים ובמתיקות המרעננת של האננס וביחד זו הרגישה כמו מנת נשנוש קלה מושלמת לבירה של אחרי העבודה. נכון, ממש ממול תמצאו את הנקניקיות המעולות של פורט 19, אבל אני חייב לומר שהתוספות של שניט הפכו אותה למיוחדת ומרעננת יותר.

הוט דיגידי דוג! אוכל בשניט. צילום: גיל אבירם

שיא הארוחה היה האלבמה קריספי צ'יקן סנדוויץ' (52 ש"ח), שלמרות שהיה רחוק מלהיות כריך העוף המטוגן הכי טוב שאכלתי השנה, הוא בהחלט נתן את הפייט שלו. קצת פקפקתי בו כשראיתי שחזה העוף המטוגן היה יותר דומה לשניצל עבה מאשר לקריספי צ'יקן – אני די בטוח שבאלבמה לא היו מרשים להם להשתמש בעובי הזה – אבל כשנגסתי, העסיסיות של העוף הוכיחה את עצמה בפני, ורעש הציפוי הפריך הצדיק את השם קריספי צ'יקן. ומעליו, הטוויסט – תערובת של פלפלים ובצל מקורמלים עם בצל מוחמץ ורוטב טרטר שהוסיפו טעם אומאמי עוצמתי לביס הפריך הזה, והפכו את העוף הלא מרשים בפני עצמו לכריך שראוי לשמו המפוצץ.

בערך דקה אחרי הביס האחרון, הגיע עובד ניקיון לאסוף ממני את המגש. היעילות של המקום, לצד שיטת ההזמנה הקלה והמהירה (כן, למרות התור ולמרות ההמתנה לאוכל, המכלול עדיין יותר יעיל מבר עמוס רגיל), החוויה של שניט היא כמו ביקור לא מחייב במפעל אוכל מצוין. הכל מתקתק, הכל ברמה, הכל מקצועי ובמחיר סביר. והכי חשוב – עם אוכל שלא מנצל את העובדה שרוב מי שאוכל אותו מטושטש מאלכוהול, אלא רק מרים לדרינקים. שכחנו כמה אוכל ברים פשוט וטוב זה מצרך צריכה בסיסי, ובשניט האוכל הזה מקבל את הכבוד הראוי לו.

>> שניט, הארבעה 12, א'-ש' 12:00-01:00, 03-7363070