תחרות הבישול שהתחילה הכל: נטפליקס עושה את זה כמו שצריך

העונה החדשה של "איירון שף", שנקראת "שף הברזל: בחיפוש אחר אגדת הברזל", לא רק נשמעת כמו אנימה – היא מכוונת לשם בכוח: הדרמות, הפרצופים, ההכרזות הבומבסטיות לפני האקשן, פאקינג מארק דקסקוס בתפקיד האיך-שלא-מתרגמים-chairman-לעברית. הכל זועק אנימה ברמה שאתם כמעט מצפים לראות שיר פתיחה רנדומלי באורך ארבע דקות בתחילת כל פרק. זו לא מקרי אגב – נטפליקס בעצמה הבינה לאן העולם הולך והתחילה להזרים למערב יותר ויותר אנימה. ובמובן הזה, "שף הברזל" היא ממש חלוצה בתחום.

עוד מראשית הדרך ביפן של אמצע הנייטיז זה היה ברור, אבל הריבוט האמריקאי משנות האלפיים (וגם הגרסה הישראלית של "קרב סכינים") הזכירה הרבה יותר סדרות כמו Food Wars (לא להחמיץ) מאשר "מאסטר-שף". אז, זה היה נראה כמו הדבר הכי חדשני על המסך, והפורמט כל כך מהודק וחזק עד שכשעושים אותו נכון, הוא עובד גם 30 שנה אחר כך. אבל האם נטפליקס עושה אותו נכון? קודם כל, כן. אבל זה לא הסיפור פה – כי הסיפור מאחורי החידוש הנוכחי והכמעט לא קשור הזה, הוא במה שנטפליקס דווקא לא עשו.

אם תעשו רשימה של תכניות האוכל הכי טובות בנטפליקס, סביר שלא תמצאו שם יותר מדי שמות שעלו בשלוש השנים האחרונות. הבולטת מכולם היא כנראה "על בטן מלאה" (High on the Hog) הנהדרת, אבל רוב תכני האוכל של הערוץ הופנו בעיקר ליצירת ריאליטי אוכל זול, לבן, קווירקי ונישתי. האוכל הוא משני, במקרה הטוב, והאווירה תופסת את רוב הנפח. תכנים כמו "שולחן השף" הרקיבו, נבלו ונשרו מהשירות הסטרימינג, וחלק ניכר מהתוכן שמדבר באמת על, כאילו, אוכל, הגיע בעיקר מערוצים אחרים דוגמאת "טעמי סין" (Flavorful Origins) או "The Mind of a Chef" (שלמרבה הצער כבר ירדה מנטפליקס).

דווקא בגלל זה, העונה החדשה של "שף הברזל" לא מרגישה כמו מיחזור, אלא כמו משהו מרגש: ריאליטי אוכל קצבי, מעניין, נטול יומרות חברתיות ואמירות פוליטיות, שמתעסק בעיקר בשפים והיכולות שלהם במטבח. זה אולי חימום מחדש, אבל חימום מחדש של אוכל ביתי מוכר שאמא הכינה במיוחד, כששאר המקרר מלא באריזות קרטון ישנות של וולט.

אז הפורמט הוא אותו פורמט: שני שפים מתחרים ראש בראש בעזרת צוות קטן ואיכותי על תואר "שף הברזל". אחד, שף אדיר בעל ניסיון, הכרה ויכולות מרשימות. השני, אפילו יותר. שלושה שופטים טועמים ארוחה של מספר מנות, וקובעים האם הטוען לכתר ניצח, או שמא שף הברזל. כן, אפילו כאן קיים הקו העלילתי המוכר מכל כך הרבה סדרות אנימה של "הצעיר החצוף והמוכשר שנשבע להוריד מהכס את הוטרן האגדי".

לכאורה, אפשר לגלוש כאן לפסים תיאטרליים וגנריים. אבל היתרון הגדול של "שף הברזל" על המתחרים הוא בשימת דגש על הפן הקולינרי. שפים הם באמת מהטובים בעולם, כולל שמות כמו דומיניק קרן האגדית, והמתחרים הטוענים לכתר שמולם גם לא פראיירים ובדרך כלל מחזיקים בקלות בכוכב או שניים של מישלן.

אפילו בתפקיד ההנחייה נשמר הקו ה"קודם כל, אנשי אוכל", כשאלטון בראון – האיש שאם היה נולד שני עשורים מאוחר יותר היה סנסציית טיקטוק – מוביל את ההנחיה לצד קריסטן קירש, שהפציעה בעצמה באחת העונות של "טופ שף" ובלטה מיידית גם בזכות היכולות, וגם בזכות הכריזמה. בקיצור, אין פה פליטי SNL או מנחים שתפקידם בעיקר לצעוק, אלא אנשי מקצוע ומתחרים שהם הרבה יותר מקוריוז קליל.

ובסופו של דבר, איך המנה? אה רגע – "היכונו!!!!!! לשלב הביקורת!!!!!" *תנועת קרטה* *הרמת גבה דרמטית*. וואלה? נחמד. כלומר, לא משהו לעקוב אחריו בטירוף ולהתחבר לדמויות, ולא תגלו פה סיפור חדש ומרגש על שף שקוצר במו ידיו את החיטה לקמח במסעדה, אבל יש פה בינג' חמוד וקצר (גם באורך הפרקים וגם באורך העונה) שדורש מינימום מעורבות מצד הצופה. זה לא המון, אבל בסטנדרט הנוכחי של נטפליקס זה מספיק. זו אולי ארוחה מחוממת, אבל לפחות היא מזינה.

"שף הברזל: בחיפוש אחר אגדת הברזל", עכשיו בנטפליקס