סדרת הדוקו הזאת תהרוס לכם את זיכרונות הילדות. וטוב שכך

בתור ילד תמיד אהבתי את ניקלודיאון יותר מאת ערוץ הילדים. הסדרות המופרעות של ניקלודיאון (כן, "בובספוג" זה מופרע) תמיד משכו אותי יותר מאשר התוכן הילדותי של ערוץ הילדים. אהבתי לראות את הכוכבים האהובים עליי מכוסים בג'יפה ירוקה, נהניתי מרעיונות מופרעים כמו חתולכלב ושמחתי שיש תכניות כמו "כל זה" ו"המופע של אמנדה" הרגשתי שסוף-סוף יש תוכן שמדבר אליי.

>> עושים היסטוריה: 20 הסדרות הכי טובות בטלוויזיה שלכם כרגע
>> כל כך רצינו לאהוב את הסדרה הזאת של נטפליקס. אבל אי אפשר

תמיד היו כל מיני דיבורים על התכנים שם, בין אם מדובר בהומוסקסואליות של בובספוג ובין אם מדובר בתאוריה לפיה סטיב המשוגע רצח את דרייק וג'וש וחטף את אחותם מייגן. לרוב זה נשמע כמו שטויות מופרעות של אנשים שבילו יותר מדי זמן אונליין, אבל בשנים האחרונות התחילו להיחשף יותר ויותר סיפורים מאנשים שהיו שם על הסט, והכל התפוצץ כשהשאשימו את המפיק דן שניידר ביצירת סביבת עבודה רעילה והפיכת ילדים לאובייקטים מיניים. סדרת הדוקו החדשה של ערוץ דיסקברי – "שקט על הסט: הצד האפל של תכניות לילדים" – אוספת את כל השחקנים שהופיעו בילדותם בניקלודיאון ואנשים נוספים שהיו נוכחים על הסט כדי שיספרו את סיפורי הזוועות מהצילומים ואחריהם.

הסדרה מתחילה בהיכרות עם דן שניידר, מפיק העל של ניקלודיאון שהיה הכוכב הגדול של הערוץ. הוא הכיר לעולם שחקנים כמו ג'וש פק, מירנדה קוסגרוב וכמובן את אריאנה גרנדה, הוא יצר להיטים כמו "דרייק וג'וש" ו"המופע של אמנדה" ואף אחד לא עצר אותו. רוב תוכניות הדוקו כיום מסתיימות באופן די פתוח ונתון לפרשנות ומתקשים להגיע לאמירה חד משמעית בסוף. זה לא המקרה של "שקט על הסט", שחושפת את סביבת העבודה הרעילה שנוצרה בערוץ הילדים הפופולרי ביותר בשנות התשעים ותחילת שנות האלפיים. זה מתחיל בכוכבי ילדים שסתם מתבכיינים, לכאורה, על זה שהם היו צריכים להישאר קצת מעבר לזמן שנקבע על פי חוק. מתברר שניקלודיאון עוברים על חוקי התעסוקה לילדים. לא מוסרי, נכון, אבל זה לא שהיו פדופילים על הסט או משהו כזה, נכון? אה, רגע. 

אז כן, מסתבר שניקלודיאון הייתה מלאה בפדופילים וככל שהסיפור מתקדם מידת הזעזוע עולה. זה מתחיל מסיפורים הזויים על עבודה בחדר התסריטאים ועל האימה שדן שניידר החדיר בכל התסריטאים, ממשיך באמירות שוביניסטיות ומסתיים בפדופיליה הלכה למעשה. מהבחינה הזאת הסדרה ממש הרסה לי חלק מהילדות. ניקלודיאון תמיד היה ערוץ יותר אדג'י ממתחריו, דן שניידר תמיד שיחק על הגבול של הגבלת הגיל, לא חצה אותו בסדרות, אבל כן נתן רמיזות מיניות רבות בתכניותיו.

באחד מהרגעים המזעזעים של הסדרה מספרת השחקנית אלכסה ניקולס על הרגע שבו התבקשה להשפריץ ג'לי על הפנים של ג'יימי לין ספירס המאוד צעירה. בזמן שהסצינה צולמה, ניקולס שמעה ברקע את אנשי הצוות צוחקים על זה שמדובר ב-Cumshuot. בשלב הזה בסדרה כל צופה יכול להבין שמשהו מאוד-מאוד לא תקין שם, לא רק מאחורי הקלעים, אלא גם ליטרלי בפרצוף של הילדים. 

המבחן האמיתי של הסדרה היה הראיון של דרייק בל, שהואשם בעבר שהסתבך מספר פעמים עם הרשויות כשבת זוגו לשעבר התלוננה על תקיפה פיזית ומילולית וגם באופן מאד לא מפתיע הורשע בפשיעה נגד קטינות (ללא מגע פיזי). קל להפוך את זה לראיון שבו דרייק בל מנצל את הבמה כדי להוכיח שזאת לא אשמתו שהוא הפך להיות כזה, בדומה למה שקווין ספייסי עשה כשעלו האשמות נגדו. אבל הראיון היה מאד חשוף ורגיש ודרייק בל היה נראה פתאום מעורר אמפתיה. מתוך יושרה יוצרות הסדרה, מארי רוברטסון ואמה שוורץ, הזכירו כמובן את ההסתבכויות של בל, אבל זה לא הנושא.

דרייק בל אומר בתחילת הראיון: "אני באתי לספר את הסיפור שלי". וזה כל מה שהוא בא לעשות. הוא כמובן אומר שהחוויות שעבר בערוץ תרמו ליצר ההרס העצמי שלו, אבל זה נאמר במשפט ולא בהסבר מפותל ומתחמק. הראיון איתו מדגים רק כמה הורים שמשווקים את הילדים שלהם צריכים להיזהר בסביבת העבודה הזאת. את המבחן הזה, "שקט על הסט" עברה בהצלחה, כי מצד אחד יש כאן חשיפה דרמטית, אבל מצד הם הציגו את הסיפור של דרייק בל באופן רגיש ומעורר אמפתיה. זה כמובן לא מפצה על מעשיו של דרייק בל, אבל יש לו את הזכות המלאה לספר את הסיפור שלו, בטח בקונטקסט המאוד חשוב הזה. 

הצפייה ב-"שקט על הסט: הצד האפל של תכניות לילדים" מציגה סיפור חשוב שלא דובר. בהתחלה אתם אולי תגיבו כמוני ולא תרצו לזכור ככה את הילדות שלכם, מלאה בסקסואליזציה של ילדים ותקיפות מיניות, אבל בתור אנשים מבוגרים חייבים להתעורר לדברים האלה, כי יום אחד לכולנו יהיו ילדים, והם אולי ירצו להיות שחקנים, אבל אחרי שתצפו בתכנית הזאת אתם תסתכלו על זה אחרת לגמרי. באמת אהבתי את ערוץ ניקלודיאון ואני בטוח שזה לא המקום היחיד שהתרחשו בו סיפורים כאלה, אבל אי אפשר להישאר אדיש לחשיפה. במקום לייצר גן עדן לילדים ניקלודיאון ייצרה גן עדן לפדופילים והסדרה לא מייפה את זה.

קצת מבאס שסדרות מצויינות כמו "דרייק וג'וש" יהיו מוכתמות לנצח? המחיר שאותם ילדים ובני נוער שילמו הרבה יותר יקר. אני מקווה שהסדרה הזאת תתן מקום לילדים נוספים שסבלו מהתעללויות כאלה ואחרות בתעשייה מקום בטוח לחשוף את הסיפור שלהם, כי בעידן הפוסט-מי-טו שבו טיהרו ועוד מטהרים את הוליווד מסביבת עבודה רעילה לשחקנים בוגרים, ראוי ורצוי שנטהר גם את סביבת העבודה של שחקנים-ילדים.