ספין "גניבת הבחירות" התרסק, אבל הכתם של הליכוד נשאר על הקיר

רוני זינגר וצוות "זמן אמת" פירקו את כמוסת הרעל שהחדיר הליכוד לשיח הישראלי, וחשפו איך קמפיין השקר על זיופים במגזר הערבי נועד להרתיע בוחרים. התוצאה: מעצרי שווא, טשטוש הגבולות מול הימין הקיצוני ותזכורת למי באמת הוציא את הערבים לקלפי
ההודעה שפרסמו שלשום (שלישי) יו"ר ועדת הבחירות המרכזית, השופט נעם סולברג, וראש השב"כ דוד זיני, היתה ברורה: בשלב זה אין ראיות לשוחד בחירות בהיקף שעשוי היה להשפיע על תוצאות בחירות 2026. הטענות שניפח הליכוד מאז יום הבחירות עצמו, כולל בפתיחת נאומו של ראש הממשלה בעת השבעת הכנסת, לא זכו לביסוס.
אבל כמו שכתב פעם דוד אבידן, הכתם נשאר על הקיר. העלילה המכוערת שהופצה, לפיה "הערבים גונבים לנו את הבחירות", עדיין חיה באולפני ערוץ 14 וגם ברחוב הישראלי. המבצע התודעתי של נתניהו אולי לא הגיע לכדי כתב אישום, אבל בהחלט נועד להשיג מטרה פוליטית: להמריץ את הבוחרים בשעות האחרונות להצביע. הליכוד סיים עם 27 מנדטים והפך למפלגה הגדולה ביותר. וזו, הרי, היתה המטרה בסופו של דבר: לא דאגה לטוהר הבחירות, אלא רצון ברור בהישרדות פוליטית.
וסביב הפרשה המבעיתה הזו, דווקא התקשורת הישראלית החבוטה גילתה סימני עצמאות מרשימים: דפנה ליאל גילתה לנו, עוד לפני הבחירות, שקמפיין כזה עומד לקרות. אילנה דיין חשפה בכתבה של "עובדה" כיצד נולד הקמפיין הזה. והצלע השלישית הגיעה אמש (רביעי), מתוכנית התחקירים של כאן 11.
"זמן אמת", תחת ההובלה של חן ליברמן ורוני זינגר בעונתה העשירית, הפכה למעוז לא מתנצל של עיתונות חופשית. כזו שלא מנסה לחפש איזון קדוש, אלא להציב את הדברים כהווייתם – גם, ובעיקר, כלפי השלטון. והעונה הזו, הרי, החלה עם פרק שעסק בקמפיין גניבת הבחירות: ניסיון לשבש את המהלך התקין שלהן, לזרוע ספק וחוסר אמון במערכת ולהתכונן לנורא מכל, מבחינת הממשלה והעומד בראשה: האפשרות שחס וחלילה הם לא יזכו לרוב.
והפרק אתמול, שהוא הראשון שמשודר מאז שהלכנו לקלפי, עוסק בדיוק בכמוסת הרעל שהכניס הליכוד לתוך השיח הישראלי – העלילה לפיה אזרחי ישראל הערבים, שמימשו את זכותם הדמוקרטית (דבר שכל אזרח צריך לברך עליו), "גנבו את הבחירות". כלומר, זייפו את התוצאות והטו את הכף בדרך בלתי חוקית.
רוני זינגר היתה אחראית לתחקיר שנגע באש הבוערת. במו ידיה, במשך שעה של תחקיר, היא הצליחה לפרק את הספין ולהראות כמה הבסיס שמאחוריו היה רעוע במיוחד. איך מתוך כמות התלונות האסטרונומית שלכאורה הוגשה, נותרו מעט שבאמת היה להן בסיס. איך עדויות שהתיימרו להוכיח זיופים התבררו בעיקר כשמועות. אבל שני היבטים הפכו את התחקיר למכעיס במיוחד.
הראשון היה הסיפור המבעית על המעצר: הדרך שבה רופא, איש שומר חוק ואב לילדים, עובר חיפוש בלי צו ונעצר לחמישה ימים, על רקע חשדות הקשורים לפעילותו ברע"מ. העדות המצמררת של ד"ר סיאף אבו ריאש היתה כואבת במיוחד, בעיקר כי היא המחישה איך מה שנתפס בתור דיבורים ריקים על "המשטרה שנפלה", בסוף נגמר בבני אדם שנעצרים על לא עוול בכפם. או כמו שאמר ראש השב"כ זיני: "תני לחקור, ואז יהיה חשד סביר".
כשאתה מסתכל על אבו ריאש, אתה מבין כמה אקראית יכולה להיות השיטה הזו – וכמה בקלות היא יכולה ליפול על כל אחד מאיתנו, אם יום אחד נהיה בצד הלא נכון של השלטון.
והחלק השני, זה שאיתו יצאתי מהתחקיר, היה הדרך שבה הליכוד, יחד עם הציונות הדתית, הכינו את המשקיפים ליום הבחירות. מעבר לגזענות המכוערת, לתיאוריות הקונספירציה ולהצגה המטומטמת שעשו שם בכנס, זה המחיש את המטרה האמיתית של כל הקמפיין וה"היערכות המיוחדת": שימוש בשלל טריקים כדי להרתיע אנשים ממימוש זכותם הדמוקרטית.
ובעיקר, זה המחיש גם מה עבר על הליכוד לאורך השנים. כן, געגוע ל"ליכוד הישן והממלכתי" הפך לבדיחה עתיקה בטוויטר, אבל האמת היא שיש שם גם משהו אמיתי. כי תנועת הליכוד הקלאסית, ובטח תנועת החרות, אמנם האמינה בשתי גדות לירדן ובארץ ישראל השלמה, אבל גם ראתה בכבוד לכללי המשחק הדמוקרטיים ערך מרכזי. קשה לדמיין איש ליכוד של פעם מוציא משפט כמו "לצערנו, לערביי ישראל יש זכות הצבעה".
לא בליכוד של היום. הקו שהפריד פעם בין הימין הקיצוני, זה שמיוצג בעיקר על ידי איתמר בן גביר ומשה פייגלין, לבין הליכוד, שלכאורה נמצא בימין-מרכז ואמור לממש ערכים ליברליים יותר, היטשטש עד שכמעט נעלם. לא סתם חברי כנסת עוברים בין עוצמה יהודית לליכוד, ולהפך. לא סתם בן גביר, שפעם נתניהו לא היה מוכן להצטלם לידו, הפך להיות שר בכיר בממשלתו.
תחת שלטונו של נתניהו בשנים האחרונות, הליכוד חתך בחדות לכיוון הימין הרדיקלי. והשפיץ של כל העניין היה קמפיין "גניבת הבחירות במגזר הערבי", קמפיין שהוכן מראש במטרה לעשות דה לגיטימציה לכלל אזרחי ישראל הערבים ולבחירה שלהם. ואת זה אפשר היה לראות בתיעוד מהכנס המבחיל שעשו שם, במטרה להכשיר את החיילים ב"מלחמה" הזו, נגד אזרחים כמוהם שרק רצו להשמיע את קולם.
וזו גם קריאה למי שמבקש ממשלת אחדות עם הליכוד, מתוך מחשבה שהליכוד מייצג את המיינסטרים הימני. המצביעים, אפילו "הביביסטים", הם מיינסטרים. 27 מנדטים לא יכולים להיות שוליים. אבל כשמסתכלים על עומק הרשימה, גם אחרי השריונים והאנשים הטובים שהם הביאו איתם, מבינים כמה התנועה הזו ברחה רחוק מהלב הישראלי הממוצע, בשם שלטון היחיד של נתניהו.
עם כל הכבוד לעובדות היבשות ולנתונים, מה שבאמת בלט יותר מכל בתחקיר של זינגר היה דווקא מונולוג הסיום. זה של סאמי אל עמראני, תושב שגב שלום, בן לאיש קבע בצה"ל שנתן 21 שנים מחייו למדינה, שעמד ליד בית ילדותו ההרוס. הצעקה שלו, סביב העתיד שלו, ציוני שהאמין במדינת ישראל וראה אותה בועטת לו בראש, היא זו שפוררה בקלות את השקר של ספין הבחירות מבית נתניהו.
לא, לא היה צריך כמה מאות שקלים או כרטיסי תדלוק פגי תוקף כדי להוציא את אזרחי ישראל הערבים מהבית ב-27.10. מי שחושב ככה, מזלזל בהם. מי שעשה את הקמפיין האמיתי להעלאת אחוזי ההצבעה היה איתמר בן גביר – הכהניסט שהבטיח "עוצמה יהודית" וביטחון ברחובות, והביא כאוס וחורבן. איש שזרע רוח וקצר סופת קלפיות מושלמת.
אם ראש השב"כ כל כך רוצה לחקור ראש מפלגה שתרם ל-19 המנדטים של הציבור הערבי, אולי כדאי לו להסתכל סביב שולחן ממשלת המעבר. אני די בטוח שיש לו את הטלפון.
האמת היא שהליכוד לא המציא שום דבר. במפלגה הרפובליקנית כבר עשרות שנים עושים את אותו תהליך עם הקהילה השחורה בארה"ב: מצד אחד, דרכים שונות ומשונות לדיכוי הצבעה בקרב מי שכנראה לא יצביעו לך, ומצד שני, זעקות שבר על זיופי בחירות בכל פעם שהתוצאות לא מסתדרות. ביבי בסך הכל עשה קופי-פייסט מהטקטיקות השמרניות והמכוערות, במטרה לנסות ולעשות כאן את אותו הדבר.
אבל בישראל, עדיין, יש תקשורת שתדע לקרוא את הבולשיט שלו. לא מושלמת ועם המון בעיות (אחרי הכל, היא גם הדהדה את ספין "הבחירות הגנובות"), אבל יש בתוכה שורה של עיתונאים ישרים שמצליחים – בכל זאת – לעמוד על עקרונות היסוד של המדינה, מפני כל מי שבאים לכלותם. גם אם יש להם קול עבה ושיער סגול.