התגובה של הקאמרי מיתממת: כך לא עושים תיאטרון פוליטי טוב

האירוע דווח בכל העיתונים: בשישי בצהריים, במהלך העלאת "המלך עומד למות" בתאטרון הקאמרי, היו כמה צופים שהזדעקו על כך שההצגה פוליטית וגרמו להפסקתה. צופים אחרים דרשו מהם לא להפריע, והשיבו למחאותיהם בקריאה "דמוקרטיה!".

מאוחר יותר באותו יום רמי ברוך, המגלם את המלך העומד למות, התראיין לגדעון אוקו בתכנית "שישי בחמש" בערוץ 12 ואמר: "אנחנו חיים בתקופה כל כך נפיצה שאפילו במחזה שנכתב ב-1962 על ידי יונסקו, קלאסיקה, מסתבר שכל מלה יכולה להתפרש מתוך פוזיציה, כנראה". "חשבו שאתם תוקפים במרומז את ראש הממשלה נתניהו", אמר אוקו, וברוך הגיב בשלילה: "אבל ברור שלא. הדמות שמה ברנז'ה".

אלא שתשובתו של ברוך היא היתממות. מחזה האבסורד של יונסקו אמנם נכתב בצרפת כשנתניהו היה בן 13, אבל התרגום החדש של תום חודורוב ועירד רובינשטיין (שגם ביים) כולל שלל רימוזים ישירים לביבי, המבהירים לצופים למי בדיוק מכוון הנוסח הנוכחי. ההתייבשות לכאורה, מסעות הכביסה לחו"ל, השמפניות ועוד ערב רב של עקיצות מסוג זה נוספו לטקסט המקורי של יונסקו על מלך גוסס שמסרב להיפרד מחייו וממלכותו, בזמן שהממלכה שלו קורסת סביבו. יש לציין שכשאוקו אמר: "זה לא שהתאמתם את הטקסט המקורי למה שקורה היום" – שזה בדיוק מה שהם עשו – ברוך לא טרח לתקן אותו.

ראיתי את "המלך עומד למות" ביום חמישי, ערב לפני המהומה, ואף שהתרשמתי מהתפאורה העזה שעיצב ערן עצמון, מכמה רעיונות יפים בבימוי של רובינשטיין (כמו פנסי התאטרון שנפלו מהתקרה כדימוי להתמוטטות הממלכה), ומהופעותיהם של כל השחקנים, לא אהבתי את ריבוי התוספות העדכניות. באוזני הן לא באמת התחברו לדמותו של המלך, ופגמו בשלמות הדרמתית של ההצגה.

שיהיה ברור: זאת העדפה אומנותית, לא פוליטית. מקובל ונכון להעניק למחזות קלאסיים פרשנויות חדשות באמצעות הבימוי, אבל לטעמי רלוונטיות של מחזה קלאסי לא נמדדת ברימוזים אקטואליים. אם המחזה וההפקה מורכבים ומעניינים, הצופים יעשו את ההקבלות בעצמם. רימוז אחד או שניים להווה הם קבילים, אבל נראה שבצוק העיתים המתרגמים, או שמא המעבדים, לא עמדו בפיתוי והציפו את הטקסט. 

"אנו מאמינים שתפקידו של התיאטרון הוא, בין היתר, לגעת ולעורר את הצופים בקהל, ואם הצלחנו בכך, הרי שהיצירה רלוונטית ומרגשת גם כאן ועכשיו", הייתה התגובה הרשמית של הקאמרי. אבל האם צעקות של כמה ביביסטים זאת התגובה שהתיאטרון רצה להשיג? מה הרווח בזה? כפי שאמר ברוך לקהל, "החלק השני הרבה יותר פילוסופי" (אמירה שעוררה את התגובה הנזעמת "אתה חושב שהביביסטים לא פילוסופים?"), אלא שהחלק הזה איבד מכוחו בשל ריבוי הרמיזות השטחיות לביבי (וגם ל"יוניקורן" של נעה קירל, שזאת כבר התחנפות גרידא לצופים).

מבקרת התאטרון של "הארץ", ננו שבתאי, סיכמה את ביקורתה הקטלנית במילים "רצוי שבפעם הבאה שבמאי מעוניין לומר משהו על המציאות הישראלית יכתוב בעצמו או יחפש מחזאי טוב". וזה בדיוק מה שעשה יאיר שפירא, שכתב וביים את "נרטיב" המועלה בהבימה 4.

נרטיב (צילום: יחסי ציבור/תיאטרון הבימה)

המחזה החדש והמצוין הזה מתרחש בשנת 2028, ומגולל את סיפורו של יואב (יותם רוטשטיין), פליט ממלחמת האזרחים בישראל, שקיבל מקלט מדיני בדנמרק. יואב מתקשה לתפקד בשל פוסט טראומה קשה, ולכן הוא נרשם לטיפול חדשני למחיקת זיכרונות. כמו ב"שמש נצחית בראש צלול" שכתב צ'רלי קאופמן (המחזה מציין באופן מפורש את מקור ההשראה שלו), במהלך הטיפול עולים זיכרונותיו של יואב על פני השטח, ואנחנו מקבלים תמונה מטלטלת של חלקו בעלייתו של המנהיג הפופוליסטי והמנוול שחולל את מלחמת האזרחים. 

נרטיב (צילום: יחסי ציבור/תיאטרון הבימה)

אהבתו של יואב לגאיה (ליאור לב הנהדרת), והבחירות המוסריות שעשה כדי לקדם את הקריירה שלו כאנימטור בעידן הדיפ-פייק, הן בלב הטראומה שלו ושל המולדת שממנה ברח. "נרטיב" הוא מחזה פוליטי ודרמה אנושית, ושני האניצים הנרטיביים משתרגים זה לתוך זה באופן צורב, שמאיר את שניהם ומעלה שאלות של זהות אישית ולאומית. ב"נרטיב" אין רימוזים ישירים לפוליטיקאים מקומיים, אך אפשר לדמיין על מי חשב שפירא כששרטט את דמותו של המנהיג המסוכן (שאינו דמות בהצגה). ההצגה מבוימת ומשוחקת עם הרבה כשרון ויצירתיות. טל שדה מבדר במיוחד בתפקיד מלצר דיגיטלי, וגם יריב קוק ונעמי כהן מצוינים במגוון תפקידים. זה תיאטרון עדכני, בועט ונוגע.

מלכת האמבטיה (צילום: רדי רובינשטיין)

עם זאת, בהחלט אפשר להגיב על המציאות העכשווית גם באמצעות טקסטים ישנים, כפי שמדגימה ההפקה החדשה של "מלכת האמבטיה" בתאטרון יפו. חנוך לוין כתב את הרביו הסאטירי הזה בעיצומה של מלחמת ההתשה, והוא עלה על הבמה לראשונה בתיאטרון הקאמרי באפריל 1970. שבועות ספורים אחרי כן הוא ירד בשל התגובות הקשות שעורר בציבור – החברה הישראלית עדיין לא היתה מוכנה לשמוע שהיא זחוחה, גזענית ומקדשת את השכול.

ההפקה המצוינת בבימויו של רביע חורי נאמנה לטקסטים המקוריים והחריפים של לוין, וללחנים הנהדרים שהלחין זוהר לוי. התוספת היחידה הם שני קטעים סרקסטיים שלוין עצמו כתב כתגובה להורדת ההצגה. הייחוד של ההפקה הנוכחית, ומה שמעניק לה חתיכת פאנץ', הוא העובדה שכל השחקנים על הבמה הקטנה הם פלסטינים. ההיפוך הזה זורה רובד נוסף של אירוניה על המערכונים והשירים המרים, על אחת כמה וכמה בימים שבהם כמה משרי הממשלה שלנו הם גזענים גאים. 

מלכת האמבטיה (צילום: רדי רובינשטיין)

מונה חוא (״מונה״, ״לא פה לא שם״) היא הכוכבת הזורחת של הערב, ומתברר שלצד היותה שחקנית מחוננת היא גם זמרת אדירה. גם בסאם בירומי, שניחן בקול של רוקיסט, מרשים מאוד. ולצידם טובים ראמי סליבא ווטן עבד אלגני בבכורתה על הבמה. עובדת היותם פלסטינים היא נתון בסיסי, והבימוי הנבון של חורי אינו מדגיש אותה. במערכון "סמטוחה", כשארבעת השחקנים מתנשאים מעל המלצר הערבי (בגילומו של הבמאי), הטקסט הדוקר מהדהד במיוחד. רוב הטקסטים שלוין כתב לפני יותר מחמישים שנה עדיין רלוונטיים לישראל של היום, וזאת הטרגדיה הגדולה שלנו.

>> המלך עומד למות // תיאטרון הקאמרי
>> נרטיב // תיאטרון הבימה
>> מלכת האמבטיה // תיאטרון יפו