העיר בלבנה: כך נראים חייו של חלוץ במושבה התל אביבית בירח

אביב גפן המזדיין. "אור הירח" עאלק. הכל פה חושך. החשמל בא והולך והשמועות על סדק בבועה זורעות אנרכיה במושבה. כל תל אביבי לעצמו. אני נעול בחדרי במתחם המגורים התחתון שברחוב אילן רמון. המזון הולך ואוזל. אם אוכל שוב מקציץ הבורגר הגלקטי של Susu & Suns, אני אמות. עד לא מזמן יכולנו לצאת מהמושבה בבטחה, לעלות על רכב החלל ולנגב חומוס חייזרים באבו ניבירו. אבל ימי האופוריה חלפו במהרה. פרעות החייזרים הביאו קץ לדו קיום ששרר כאן. חשבנו שאנחנו חלוצים, שאנחנו נאורים, שנקים מושבה בירח ונביא גאולה לעם היהודי הנרדף והרודף. התחלה חדשה. אלטנוילנד. מתברר שגם מחוץ לאטמוספירה ההיסטוריה חוזרת על עצמה.

למה הסכמתי לחרא הזה, למה. הייתי צריך להקשיב לאינטואיציה החרדתית שלי ולא לצאת מהבית. חרדה היא לא מחלה, היא תכונה הישרדותית. והכל אשמתי, לולא הייתי מכניס להיריון את החייזרית הזאת אולי דברים היו נראים אחרת. בכדור הארץ הייתי עקר, מאיפה יכולתי לדעת שהזרע שלי ייקלט באחד מ־19 הרחמים שלה? מאיפה יכולתי לדעת שיש לה 19 רחמים? אני פשוט אידיוט. עכשיו מאוחר מדי. ובעיריית תל אביב שבכדור הארץ ניתקו איתנו קשר.

ב־22 בפברואר 2019 שוגרה בראשית, החללית הישראלית הראשונה לירח. היה זה יום שישי. עם זריחת השמש, כמדי שנה, נחסמה תל אביב לתנועה לטובת רצי המרתון שצבאו על שערי העיר כזומבים מהפריפריה בחולצות זיעה ממוספרות ורצו ברחובותיה בגמלוניות. מעטים ידעו אז שהחללית הישראלית הראשונה נמצאת בדרכה למשימה סודית והיסטורית ראשונה במעלה – בדיקת התנאים להקמת תל אביב החדשה, העיר הלבנה הראשונה בלבנה.

עוד כתבות מעניינות:
אולי אין כאן שמש, אבל אני לא מתחרט שעברתי לברלין
צעצוע מין חדש לאנשים שחולמים לשכב עם חייזרים
ניסיתי להיות טבעוני לשבוע. זה מה שקרה לי

אני דור חמישי בתל אביב, נצר למייסדי העיר. סבא וסבתא של סבא שלי נמנו עם 66 המשפחות שהשתתפו בהגרלת הצדפים ההיא, על דיונות החול הזהובות שלימים הפכו לשדרות רוטשילד. כחודש לפני שיגור החללית, כשאסף הראל, סגן ראש העירייה החדש התקשר אליי, הייתי מופתע. הוא תפס אותי עם המכנסיים למטה, פשוטו כמשמעו. הייתי בעיצומו של חירבון בוקר כועס שהוכיח לי שגם למאנץ' בריא בדמות שלושה סלקים מבושלים בשתיים בלילה יש מחיר. זומנתי לפגישה דחופה בעירייה.

"ניגש ישר לעניין", אמר לי הראל כשהוא בגבו אליי, משקיף אל הנוף שנגלה מחלון משרדו שבקומות העליונות בעירייה. "אנחנו מקימים מושבה תל אביבית בירח. נבחרו 66 צאצאים של מייסדי העיר המקוריים, אתה הוגרלת, מזל טוב, אתה טס לירח". חשבתי שהוא צוחק עליי, שהתערבב לו עולם הבדיה הטלוויזיוני, שהביורוקרטיה העירונית שחקה מהר מדי את השפיות שלו. "מושבה תל אביבית בירח", אמרתי, "נשמע כמו מחיר למשתכנז". הוא לא צחק והסתובב אליי בפנים חתומות. "כשמוניתי לסגן של חולדאי אמרתי שאני רוצה לשנות מבפנים, אבל זה בולשיט. אי אפשר לשנות פה כלום, ירמי, המדינה הזאת גמורה, העיר הזאת גמורה. לשנות אפשר רק מבחוץ, אתה מבין? העתיד שלנו, השמאלנים, התל אביבים, הוא בירח".

הראל סיפר לי שחללית נוספת, העונה לשם דיזנגוף, מתוכננת להמריא לירח ב־11 באפריל 2019 – יום השנה ה־110 להגרלת הצדפים ההיסטורית. הכל היה ערוך. הראל לקח אותי לסיור במתחם אתר השיגור, והבנתי שבחיים לא תהיה פה רכבת תחתית, זה הכל סיפור כיסוי. זה שנים שהם בונים לנו חללית מתחת לרגליים. לשם כל הארנונה שלנו הולכת. מה היה לי להפסיד. גבר אשכנזי תל אביבי בישראל של 2019 זה אות קין. סעמק על הכל – אני עף לירח.

11 באפריל 2019. הגענו לתחנת השיגור גשר מעריב. חליפת האסטרונאוט הקנתה לי מראה של זרעון על סטרואידים. במעברים התרוצצו דיילים אריתריאים. אסף הראל עבר בגלבייה בין 66 הנבחרים ושם לנו על הלשון כדור בצורת צדף. בלענו אותו ושקענו בתרדמת.

18 באפריל, שעה 6:00 שעון ישראל. הגענו לתל אביב החדשה. המושבה הקטנה הוקפה בבועת זכוכית עצומה. הדימוי הלעגני של תל אביב הפך לממשי. ברגע שנכנסנו לעיר הסרנו את קסדות החמצן והסתובבנו בחופשיות. המושבה הייתה שעתוק של תל אביב. המדרכות היו צרות ושבורות, גרפיטי פלורנטינאי וקלישאתי קישט את הבניינים המיניאטוריים. סניפים של סוסו אנד סאנס רישתו את המושבה, לצדם הכספוקוק שאליו אתה מכניס שטר ומקבל גרם. לאורך שדרת הראל נפרסו עמדות תל־חלל, ובכל פינה ניצב בית קפה עם לפטופים מוטמעים בשולחנות, רק מחכים שנשב ונכתוב דרמות קומיות בורגניות על החיים בירח.

גויסתי לצוות חקר האזור. מדי בוקר יצאנו ברכב חלל אל שממת הירח. מהר מאוד נתקלנו ביישוב קטן וצפוף. בן הנין של רוקח לחץ עלינו להיכנס. התקבלנו בצהלות שמחה חייזריות. אורז זרחני שמזכיר פירורי סטיקלייט נזרק לעברנו ונשים חייזריות יפהפיות רקדו סביבנו. קראנו למקום יפו ושמחנו לספר עליו לתושבי המושבה. יש חיים מחוץ לכדור הארץ. חומוס החייזרים היה הדבר הכי טעים שאכלתי בחיים, והיא – היא הייתה כל כך יפה. היא הייתה נשואה לחמישה חייזרים שונים שגידלו את ילדיה. כשהיא הסתכלה לי בעיניים ושתתה את העברית מפי, התאהבתי. בלילה, כשהיא חדרה לתוכי, נבהלתי. בעודי נס ראיתי את בטנה מתנפחת. הצלחתי להגיע לרכב החלל ולהיכנס אל הבועה, אבל זה היה מאוחר מדי. העלבון שלה דבק באחיה החייזרים. זו הייתה תחילת הסוף.