עיר במשבר: מי מסמן את החנויות הנטושות של תל אביב?

הפאב השכונתי שלי, זה שישבתי בו לפחות פעם בשבוע במשך שבע שנים, נסגר. כבר עברתי מהשכונה ההיא לפני כמעט שנה, אבל זה בכל זאת עצוב. זה היה המקום שבו התחילו למזוג את הבירה שלי בכוס המיוחדת שלי, עוד לפני שבכלל התיישבתי. המקום בו הכרתי את הבעלים, הברמנים/יות המלצריות/ים כולל מי לומדת מה ואיפה, ולמי יש יומולדת ומי נפרד מהחברה. מקום שבו אתה גם חבר, לא רק לקוח.

עוד פאבים וברים נסגרו, ואיתם נסגרו חלומות, נחתמו זיכרונות, ובעיקר קופחו פרנסות של אנשים שפתחו עסק והתפרנסו ממנו, של עובדים שהשתכרו שם (ובאלו שאני מכיר – באופן ראוי והוגן וחברי). ולא, לא רק פאבים. מסעדות, חנויות, מכוני קוסמטיקה, מכבסות, פיצריות, מלביות, עסקים בני שנה וכאלו בני עשרים שנה. הנורמה ג'ין שיש לי זיכרונות שלו משני עשורים, הבראסרי שבעיקר עברתי על פניו, חנות הספרים יד שנייה.

חלק מהמודעות מתייחסות לעסקים הסגורים ההולכים ומתרבים. הן נתלות על החזית, ליד השלט "להשכרה" כדי להזכיר שבישראל לא עוזרים לבעל המכולת, אבל כן מחלצים את תשובה הטייקון ו"שוכחים" לגבות מיסים ממשפחת עופר

אני אוהב ללכת עם הילדים בעיר, אבל לאחרונה אנחנו נאלצים לראות את הגלידריה שנסגרה בוויצמן, את החנויות הנטושות בדיזנגוף ובבן יהודה, את שלטי "להשכרה", את הדואר שאינו נדרש, תחוב מתחת לדלת זכוכית שמתחילה לצבור אבק או בידית שאף אחד כבר לא פותח. הרבה נקודות ציון בחיים שלי כבר אינן שם. הרבה מקומות כבר לא יהיו. בעלות ובעלי עסקים קטנים שקידמו בחיוך של היכרות, גם אם לא זכרו את השם, מקומות שהייתי בהם עם אהובה, עם הילדים, לבד. חנויות של שיחה קטנה, של פמיליאריות, של קירבה. בתי אוכל עם ניחוח שעועית, עמבה, בשר. 

עוד עסק ועוד עסק, ועכשיו הם חרוטים לי בראש וברגליים, כי בשבועות האחרונים במסגרת הפעילות שלי ב"עומדים ביחד" יצאתי לתליית מודעות, מין עיסוק כזה שקט ולילי, בקבוצה קטנה של שניים עד ארבעה. זהו עיסוק פוליטי שאני מכיר ומנוסה בו כבר למעלה מ-30 שנים (עזבו, אל תשאלו), עיסוק שונה מאד מהפגנות ענק או תהלוכות וצעדות, אבל חשוב לא פחות.

חלק מהמודעות מתייחסות לעסקים הסגורים ההולכים ומתרבים. הן נתלות על החזית, ליד השלט "להשכרה" כדי להזכיר שזו לא גזירת גורל שהמיטה אסון על כל אלה, זו מדיניות. להזכיר שבמדינות אחרות הממשלות הזרימו סיוע לעסקים כדי שימשיכו להתקיים ולשלם משכורות, כדי להזכיר שבישראל לא עוזרים לבעל המכולת, אבל כן מחלצים את תשובה הטייקון ו"שוכחים" לגבות מיסים ממשפחת עופר.

לא מעניין אותם מי יחלץ אותם – רק שיהיה מישהו כזה. רק שתהיה מדינה שנותנת רשת ביטחון, שהביטוח (הלאומי) ששילמו כל השנים באמת יעבוד כמו ביטוח

השבוע יצאנו מוקדם יחסית לאבן גבירול, כשהרחוב עוד ער ופעיל וכך נחשפנו גם לאנשים, לבעלי העסקים שעדיין פעילים ומקווים רק לא ליפול. אלה ששרדו בינתיים ואומרים שכולנו בזה ביחד, מניפים אגודל תומך בעייפות ובכלל לא מתעסקים בכן ביבי או לא ביבי. לא מעניין אותם מי יחלץ אותם – רק שיהיה מישהו כזה. רק שתהיה מדינה שנותנת רשת ביטחון, שהביטוח (הלאומי) ששילמו כל השנים באמת יעבוד כמו ביטוח. שאם מדינות קפיטליסטיות ושמרניות נותנות כסף ומתחזקות את העסקים ואת המתפרנסים מהם, למה לא אצלנו?

לא הצלתי את העולם, תליתי כמה שלטים, וגרמתי לאיש או שניים להבין שהם לא לבד ושיש לגיטימציה לדרוש ולמחות. אם בא לכם לתלות איזה שלט, תבואו. בלילה פחות חם.

שרון לוזון מלמד באוניברסיטה הפתוחה, עומד בראש ועד סגל ההוראה באו"פ וכיהן בעבר כחבר מועצת העיר ת"א יפו