יצירת המחול הכי רלוונטית ל-2018 מגיעה מבאר שבע

ההחלטה לעזוב את תל אביב ולהדרים לבאר שבע מתבררת כעת, ממרחק חמש שנים, כהחלטה הטובה ביותר שקיבל תמיר גינץ, המייסד והמנהל האמנותי של להקת המחול קמע. גינץ, שלהקתו מציינת בימים אלה 15 שנות פעילות, החליט על המעבר אז עקב צורך לקחת פסק זמן מהסצנה התל אביבית הגועשת שממנה, ממרחק, ניהל את הלהקה הבאר שבעית. לדבריו היה זקוק למרחב חדש כדי ליצור, "למרחב פיזי ממש, לשקט של המדבר שאליו אני נוסע כדי להיטען, עם הטמפרמנט שיש כאן בדרום. זה השפיע עליי כאדם וככל שאני יכול לשפוט – גם על טיב היצירה שלי".

גינץ – ילד טוב רמת אביב שרקד בצעירותו בבלט חיפה ובאנסמבל בת־שבע וגדל בבית שאותו הוא מתאר כ"אשכנזי למהדרין" שאינו נטול סטריאוטיפים עדתיים – שמח על השינויים שעוברים עליו. “משהו השתחרר אצלי", הוא מסביר ומנסה להמחיש את השינוי בעזרת תנועות ידיים גדולות. הסטריאוטיפים ההם לא רלוונטיים עבורו, והוא עונה בחיוך כשנשאל אם מצא את מקומו בביתו החדש, שאותו הוא מגדיר כ"טובל באווירה יותר ים תיכונית". המעבר לבאר שבע הניב כמה מהעבודות הטובות ביותר של קמע, בהן “במדבר דברים" ו"לא נודע", יצירות שהושפעו מהאקלים הפיזי והדמוגרפי בארץ בכלל ובדרומה בפרט. בימים אלה מציגה הלהקה את יצירתו “מנמוזין", שמשלימה את הטרילוגיה ושואבת השראה ממציאות החיים הקשה כאן, דרך בחינה של יחסי הקולקטיב המתלהם עם היחיד.

תמיר גינץ (צילום: שלומי יוסף)

עוד כתבות מעניינות:
כוכב ספרי הטראש מהסיקסטיז הגיע לבמה – והתוצאה מרתקת
מחזמר על אודישן גורלי? הדרמה האמיתית התרחשה מאחורי הקלעים
מצאנו את הג'וב הכי מגניב בתיאטרון

יש ב"מנמוזין" פחד גדול.

“נכון. המציאות קשה נורא. יש ניסיון לעשות ‘הפרד ומשול', להסית ולהרוויח הון פוליטי ממחלוקות ושסעים. בחברה בריאה לא מוכרחים להיות זהים או דומים, להפך, הפלורליזם מעניק ביטוי למגוון קולות, מותר להיות שונה ויש מקום לכולם. היום המצב הגיע לכדי כך שאני מרגיש לא פעם מיעוט נרדף, ואני כנראה לא היחיד שמרגיש כך".

היצירה מראה את הצד הקשה של הרצון להשתייך. אחת הרקדניות שרה בצרפתית באופן נוגע ללב מתוך רצון להיות בקבוצה, אבל בסוף נפלטת.

“אף אחד לא רוצה לשמוע אותה כי היא שרה משהו מאוד אישי שקשור בזיכרונות הפרטיים שלה. בעבודה הזאת אני מדבר בדיוק על זה: על הזיכרונות הפרטיים שמרכיבים את תחנות חייו של האדם. בכל קבוצה גדולה יש המון זיכרונות וכאן הם באים לביטוי בצורת מילים שונות שמפריחים הרקדנים לחלל ובהמשך גם בריקוד הסולו של כל אחד מהם שבו הוא כאילו אומר – זה אני, זאת שפתי, אלה הגוף והזיכרונות שנחקקו בי".

להקת קמע (צילום: כפיר בולוטין)

גם הסיפור של גינץ עצמו קשור לסוגיית היחיד מול הקולקטיב. לפני שיצא לדרך עצמאית וייסד את קמע עם דניאל שפירא, הוא היה כוריאוגרף הבית של להקת המחול בת־דור בתל אביב. קמע פעלה בראשית הדרך במתחם בית הספר בת־דור בבאר שבע, וגינץ אימץ גישה של ניהול מרחוק ויצר את רוב הרפרטואר של הלהקה בתל אביב. לפני חמש שנים החליט לחבור ללהקה ועבר לבאר שבע, ואז גם התמנה למנהל היחיד שלה. קמע היא להקה פעלתנית ביותר – היא העלתה עד היום שמונה יצירות והן זכו להצלחה מרשימה בזכות שפתו האמנותית הקומוניקטיבית של גינץ, המשלבת טכניקה קלאסית עם מחול עכשווי.

להקת קמע (צילום: כפיר בולוטין)

איך עבדת עם הרקדנים על היצירה החדשה, שבמרכזה הקבוצה ותהליכי ההתפרקות שלה?

“ביקשתי מכל רקדן לחזור אל הזיכרונות המשמעותיים ביותר בחייו. מכיוון שאלה היו לא פעם כואבים מאוד, היו בתהליך לא מעט דמעות. אני מאמין שהחשיפה הזאת מיטיבה עם הרקדן ועם אמנותו כי ריקוד מתוך רגש עמוק מתפרץ ומצליח להגיע גם אל הקהל".

← "קמע", סוזן דלל, יחיאלי 5 תל אביב, שלישי (22.5) 21:00, 110־140 ש"ח