רק הגעתי להפגין עבור הדמוקרטיה, ומצאתי את עצמי במשפט קפקאי

נוי חיימוביץ ותמיר ארליך עובדים וחיים יחד כבר עשור. הזוג יוצר מיצבים פיסוליים גדולים ומרובי-פרטים המשלבים גם וידאו, סאונד ותאורה. במרכז התערוכה 'רנסנס', שמוצגת בגלריה רוזנפלד עד ה-23.9, יצרו האמנים עבודת קיר המזכירה מזבח מימי הביניים הכולל שדים, אלים ובני אדם מצויים במאבק סוריאליסטי על כוח ושליטה. התבליט, שבמרכזו סצנת בית משפט קרקסי, פוּסל במהלך יוני 2023 בצל ההפיכה המשפטית בישראל, בעוד האמנים נעים בין הסטודיו להפגנות המחאה.

ב-18 ביולי 2023, במהלך הפגנות המחאה למען הדמוקרטיה, נעצר נוי באלימות על ידי משטרת ישראל, ובהמשך הועמד לדין בתואנות שווא מופרכות. פרוטוקול המשפט, המשקף את ההתנהלות האבסורדית של התביעה והמשטרה, מוצג לצד התבליט שיצרו. בכניסה לחלל התצוגה מופיע תעודת המעצר של נוי. סצנות המשפט – זו האמנותית וזו המציאותית – מתנגשות ומהדהדות זו את זו באופן שלא ניתן היה לצפות מראש. תיאור המעצר, ההמתנה בתחנה והמשפט הקפקאי מובא כאן בעדותו המלאה, המקיפה והמרתקת של נוי.

חלק א: החטיפה

הכל קרה בשניות. שיירה של פרשים דהרו אלינו במהירות מפחידה והדפו אותנו אחורה. מי שלא היה במצב הזה לא יודע עד כמה זה מלחיץ — מאחוריך הקהל מצטופף, מלפניך פרשים על סוסים גדולים מאיימים לדרוס אותך וכמעט בלתי ניתן להימלט מהמקום. חלק מהמפגינים צעקו על הפרשים שיזהרו, חלק קראו קריאות בושה. לרגע יישרתי מבט לפרשית שהייתה מעליי ושאלתי אותה "כשהילדים שלך ישאלו אותך באיזה צד של המאבק היית, מה תאמרי להם?". בין רגע הרגשתי זוג ידיים תופסות אותי בעורף, חונקות אותי, וכעבור שניות הייתי מרוח על הכביש ומעליי מספר שוטרים.

מתוך המיצג "רנסנס" של תמיר ונוי. צילום: אלעד סריג

מרוב שהייתי מפוחד ומופתע לא הייתה לי אפילו הזדמנות להתנגד. הם הרימו אותי מהכביש ושוטר סמוי גרר אותי משם באלימות. הרמתי ידיים כג׳סטה של כניעה ואמרתי לו שאני משתף פעולה ולא צריך להשתמש בכוח, אך הוא מצידו התעלם והמשיך לגרור אותי. כששאלתי אותו על מה הוא עוצר אותי, הוא ענה ״על תקיפת סוס״. השתתקתי, לא הצלחתי לעכל את הסיטואציה. לקחו לי את כל החפצים, התיק והטלפון, והכניסו אותי לזינזאנה יחד עם עוד שבעה עצורים. הרגשתי שחטפו אותי. כולנו היינו בשוק, מפוחדים, לא מבינים איך ולמה אנחנו פה. לרובנו היה מכנה משותף ברור – השוטרים באו מאחורה בהפתעה והמעצר היה מאוד אלים. לאחר חצי שעה של חיפושים בין המפגינים, תמיר קיבל עדכון מאמא שלי שראתה שנעצרתי באלימות בשידור חי בטלוויזיה. 

חלק ב': התחנה 

בכניסה לתחנת המשטרה שמענו מפגינים רבים צועקים קריאות תמיכה לעברנו. הרגשנו מחוזקים ושאנחנו לא לבד. הכניסו אותנו לתחנה דרך מדרגות מהכניסה האחורית, המעלית לא עבדה והיה מקום עבורנו רק במחלק הונאה. שני שוטרים פתחו לנו את הדלת מבפנים, הם לא הבינו מי אנחנו, מי הם השוטרים שהביאו אותנו ומדוע בכלל הגענו אליהם. בחצי מסדרון קטנטן, לא יותר ממטר רוחב ושני מטר אורך, ישבנו בצפיפות שמונה עצורים. הצמידו אלינו שני שוטרים צעירים במדים, גבר ואישה, כנראה בשנות העשרים לחייהם, שדיברו ביניהם על זה שהם מתים כבר לסיים את המשמרת. לאחר כשעה קראו לעצור הראשון לבוא לחקירה. למזלו ולמזלנו, אחד העצורים שכבר עבר את החוויה הזו מספר פעמים, הזכיר לכולם שמגיע לנו ייעוץ של עורך דין לפני חקירה. אז חיכינו שם שעה נוספת, אולי יותר. בתחנה אין לעצורים טלפון, אין שעון, ובעיקר אין תחושת זמן. השוטר הצעיר שהוצמד אלינו היה נחמד בסך הכל – הוא ענה לשאלות שלנו וניכר היה שהוא כבר מתורגל לסיטואציות כאלה. שאר השוטרים בתחנה, הוותיקים יותר, הקצינים, אלה שכבר לא צריכים ללבוש מדים, לא ענו לשאלות, לא הסתכלו עלינו, והעבירו תחושה שאנחנו לא מעניינים אותם. אנחנו לא יותר מטופס שצריך למלא. 

מתוך המיצג "רנסנס" של תמיר ונוי. צילום: אלעד סריג

שני השוטרים ליוו אותי ועצור נוסף לקומה למעלה כדי לקחת מאיתנו טביעת אצבעות ולצלם תמונות מעצר. השוטרת לא עזבה את הטלפון והיתה עסוקה בעיקר בצילומי סלפי. בשלב מסוים היא קיבלה שיחת וידאו ממחזר שהתקשר אליה. היא לא הסתירה כלום, גם לא אותנו. יכולתי לראות את המחזר שוכב במיטה שלו בחושך, ולשמוע אותו: ״מתי את באה כבר? תגידי להם שאני בא לחטוף אותך… לאן את רוצה שאני אטיס אותך רק תגידי… בשבילך עד סוף העולם…״. לא היה נראה שהיא מודעת לכך שבפריים שלה יש אנשים חרדים, עצורים, שהיא בתפקיד ושזה לא מקובל.

תוך כדי התהליך, השוטרת המשיכה בשיחה שלה ואף העבירה את הטלפון לשוטר השני, שהיה גבוה ושרירי מאוד, כדי שידבר עם המחזר, כנראה כדי לעורר בו קנאה. מסיבה לא ברורה הם התחילו לדבר ביניהם באנגלית שבורה. השוטרת הצהירה באכזבה שהיא לא יודעת אנגלית ושאלה אותי אם אני מבין. אמרתי לה שכן, ואז היא חטפה את הטלפון שלה מהשוטר והחזיקה אותו מול הפרצוף שלי כדי שאדבר עם המחזר. לא ידעתי איך להגיב לסיטואציה, מבולבל עניתי ״לא תודה״. אז היא החזירה לשוטר את הטלפון וביקשה ממני לתרגם. אז תרגמתי. 

כשירדנו חזרה למטה המשכנו להמתין עד שקראו לנו להתייעצות עם עורך הדין. היה זה רן תגר, עורך דין מטעם מערך עוטף עצורי המחאה, שעושה הכל בהתנדבות. בניגוד למה שנאמר לי במהלך המעצר, רן אמר שלטענת המשטרה אני עצור בעקבות ״תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות״. הוא הקשיב לכל פרט ממה שעברנו, ייעץ לנו מה לומר בחקירה והיה היחיד שהשרה תחושות של הומניות, אנושיות ואמפתיה – יש מי שדואג לנו. כשהודנו לו על הכל, הוא ענה ״תודה לכם, אתם הגיבורים״. הוא נשאר בתחנה על מנת לטפל בתיקים של כולנו ויצא משם בסביבות השעה ארבע לפנות בוקר. עורכי הדין מטעם המערך היו היחידים שיצאו החוצה אל המפגינים ועדכנו אותם אודות העצורים. רק דרכם עודכנו תמיר, אחי ניב וחברתנו רעות קרן במצב שלי, בעודם ממתינים בחוסר אונים מחוץ לתחנה. 

חלק ג': החקירה

לאחר שעות ארוכות קראו לי לחקירה. חוקר הכניס אותי לחדר קטן וצפוף עם שני שולחנות כתיבה ומחשבים. התיישבתי מולו כשלידנו חוקר נוסף שתקתק דברים במחשב. החוקר ציין בפני שאני עצור על שלושה סעיפים: 1. תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות. 2. איסור התעללות בבעלי חיים. 3. הפרעה לסדר הציבורי. הייתי בשוק. התעללות בבעלי חיים? זו חייבת להיות בדיחה – אני טבעוני, יש לי כלב וחתולה, אני אוהב בעלי חיים וקורא לפרשים בכל הפגנה ״סוסים הם לא כלי מלחמה״. בחיים לא הרמתי יד על בעל חיים. רן הזהיר אותי מראש שבחקירה יכול להיות שיוסיפו לי אישומים נוספים, ושאם זה קורה לדרוש מיד לדבר שוב עם עורך דין. כך עשיתי. הוציאו אותי ישר אל רן, סיפרתי לו על האישומים, שאני בכלל טבעוני, ושלמרות הרעב סירבתי כשהציעו לפני כן סנדוויץ׳, כי הוא היה עם גבינה או פסטרמה. לאחר שיחת הייעוץ חזרתי לחקירה, שהתרחשה יותר משעה, ובמהלכה החוקר יצא מהחדר מספר פעמים. כשהוא יצא, החוקר השני שישב לידו וכביכול עסק בענייניו, שאל אותי: ״אז מה היית באיילון? שרפת צמיגים? מה היית עצבני? תקפת שוטרים?״. כמובן שעניתי "לא".

החוקר חזר והראה לי בטלפון וידאו קצר של כמה שניות. הוא היה מגושם ובאיכות ירודה, אפשר היה לראות שמדובר בוידאו מתוך טלפון שצילם מסך אחר ובו התיעוד, כנראה ממצלמת הקסדה של אחד הפרשים. החוקר שאל אותי מה יש לי להגיד בתגובה. אמרתי לו שלפי הוידאו אני רחוק מהסוסים ולא עושה כלום, בעוד שהשוטרים מתנפלים עליי מאחור, חוטפים אותי ומשטיחים אותי על הכביש. הוא עשה פאוז על רגע שבו רואים אותי נזרק ונמשך על ידי השוטרים, והתמקד על היד שלי בטענה שאני מושך במושכה של הסוס. אמרתי שיכול להיות שבאופן אינסטינקטיבי היד שלי ניסתה לתפוס במשהו בזמן הנפילה, אבל שגם זה לא ברור בכלל בגלל איכות התיעוד ושמדובר בספקולציה.

מתוך המיצג "רנסנס" של תמיר ונוי. צילום: אלעד סריג

לאחר מכן הוא הקריא לי תצהיר ששוטר אחר כתב על המקרה ובו פסקה שלמה ושקרית לחלוטין. היה כתוב שם בפירוט איך הרבצתי לסוס, באילו מקומות וכמה פעמים. באותו רגע נשמטה מתחתיי הקרקע – האם יכול להיות שהמשטרה תופרת לי תיק? לא האמנתי לספציפיות של השקר ולזחיחות שבה זה נעשה. אמרתי לו שכל מה שכתוב בתצהיר הזה הוא שקר, מילה במילה, שאני טבעוני ואוהב בעלי חיים ובחיים לא הרמתי ולא ארים יד על בעל חיים. אמרתי לו שאני מזועזע מכמות השקרים, ושאם כל זה קרה מדוע אין תיעוד של זה בוידאו? החוקר פשוט תקתק את מה שאמרתי, בלי להניד עפעף ובלי להתרגש מכלום.

כאשר נגמרה החקירה הארוכה, המשכתי להמתין בלי שום תדרוך לגבי מה עומד לקרות בעודי רואה את רוב העצורים האחרים משתחררים אחד אחרי השני. ניסיתי לשאול מה קורה אבל אף אחד לא טרח לענות לי או להסתכל לכיווני עד שאמרו לי שאני נכנס למעצר. בפעם השלישית באותו ערב, נשמטה הקרקע מתחתיי, שוק טוטאלי, תחושה של חוסר אונים, השפלה ובריונות מצד המערכת. אושר לי להודיע למשפחה שאני עצור ומובא לפני שופט, כשבדיעבד השעה הייתה כבר חמש וחצי לפנות בוקר. שמחתי לשמוע שתמיר מחוץ לתחנה יחד עם ניב ורעות. הופתעתי בכלל שהם יודעים היכן אני, ואמרתי להם שמכניסים אותי למעצר עד למשפט שיתקיים למחרת. אחרי שלושים שניות השוטר הורה לי לנתק.

מתוך המיצג "רנסנס" של תמיר ונוי. צילום: אלעד סריג

אזקו אותי בידיים וברגליים – ממש עבריין צמרת, מתעלל נבזי בסוסים ושוטרים. הורידו אותי לתא המעצר שבתחנה. שם חיכו עוד שניים מהעצורים שהיו איתי בזינזאנה. שניהם עם סיפורים דומים לשלי. גם להם הדביקו סעיף של התעללות בבעלי חיים, וכך הבנו שרק את שלושתנו עוצרים בעקבות הסעיף הזה. הודיעו לנו שלמחרת בסביבות השעה שמונה בבוקר יקחו אותנו לדיון בפני שופט בבית משפט השלום. היינו שלושתנו בהלם, בחרדה ובטראומה, לא האמנו שהמשטרה שאמורה להגן עלינו משקרת בלי בושה. התא היה קטן עם דרגשי קומותיים עשויים בטון ועליהם ״מזרנים״ קטנים ודקים ושמיכת סקביאס מגעילה. המזגן פעל בעוצמה ואנחנו עוד היינו ספוגים במים של המכת״זית ובבגדים קצרים. האורות בתא היו מסנוורים ולא היה ניתן לכבות את הפלורסנטים הלבנים שדלקו בעוצמה. איכשהו אני היחיד משלושתנו שהצליח להירדם לשעתיים, אם אפשר בכלל לקרוא לזה שינה. ברקע היו רעשים בלתי פוסקים של דפיקות על ברזלים, צעקות, צחוקים של שוטרים ורעש מכונות מנועים. 

חלק ד' – המשפט

הודיעו לנו שבשעה תשע בבוקר יתקיים משפט אחד עבור שלושתנו, אבל כנראה שעבריינים מסוכנים כמונו יש לשלוח לבית המשפט בנפרד. רק בסביבות אחת עשרה לקחו את הראשון מבינינו, ואותי חצי שעה לאחר מכן. תחת כל הטירוף הזה היה קשה להשאיר מאחור את העצור השלישי לבד בתא – שם אין תחושת זמן, הקירות סוגרים עליך ושוררות תחושות חזקות של דיכוי וחוסר שליטה. כשהגעתי לבית משפט השלום העבירו אותי לידי שירות בתי הסוהר (שב"ס), שהכניסו אותי דרך כניסה אחורית לחדרון קטן בו חיכה העצור הראשון. התברר שעל מנת להמשיך בתהליך, צריך להמתין שכל העצורים יגיעו. גם השב״סניקים וגם השוטרים התלוננו על כך שלא הביאו את כולנו יחד באותה ניידת, השוטרים טענו שאלו הוראות מלמעלה, ושאין להם מושג למה. לאחר המתנה של שעה נוספת, ואחרי שכולם כבר היו עצבניים, הכניסו את שנינו פנימה לתוך מרתף עצום ובו דלפק נוסף של מילוי טפסים. משם לקחו אותנו לחיפוש, וכן – התכופפתי כדי שיוודאו שאין לי כלום בתחת. הייתי עם חולצה של ״אין דמוקרטיה עם כיבוש״ שגררה מבטים עוינים מצוות השב״ס, שחלק נכבד מהכנסת האורחים שלו כללה קריאות ציניות ולועגות של ״בושה״ ו״ד-מו-קרטיה״. כשהכניסו אותי לתא, מתוך פחד, הפכתי את החולצה.

התא מתחת לבית המשפט היה מלוכלך, ישן, בלי מיטות ועם שירותים חשופים. מסביב מלא צעקות וצרחות הן של הסוהרים והן של אסירים אחרים. כעבור שעה נוספת הגיע אלינו העצור השלישי ושם חיכינו שלושתנו למשפט, מפוחדים אך מחוזקים אחד על ידי השני. לאחר שעות ארוכות, שוב אזקו לנו את הידיים והרגליים והובילו אותנו לחדרון קטנטן שממנו יש כניסה צדדית לבית המשפט. שם, לשמחתנו הרבה, פגשנו שוב את עורך הדין רן תגר, הפעם בחולצה מכופתרת ועניבה. הוא אמר לנו שהמשטרה מבקשת חמישה ימי מעצר. באותו רגע הדמעות החלו לזלוג. רן הניח לי יד על העורף ואמר לי שאין לי מה לדאוג ״לא חמישה ימים ולא חמש שעות, אני משחרר אתכם עכשיו״. כשהוא סיפר שגם המשפחות שלנו פה, הדמעות החלו לזלוג שוב.

רק בסביבות שלוש בצהריים נכנסנו לבית המשפט, למקום של העצורים אשר מופרד משאר הקהל בגדר עץ ופלסטיקים שקופים מעליה. לאחר חצי שעה של המתנה מותחת הודיעו לנו שבשל עומס בבית המשפט אנחנו צריכים לעבור אולם ויקבל אותנו שופט אחר. שוב אזקו אותנו בידיים וברגליים והובילו אותנו דרך מסדרונות שהסוהרים תיארו כ״תעלות החמאס״ – מסדרונות חשוכים ונמוכים, בלי אוויר, עם עשרות או מאות של צינורות וכבלים, קורי עכביש וטונות של אבק. משם עלינו לאולם השני בו המזגן לא עבד והייתה תחושת מחנק. כולם, כולל השופט, המשפחות, עורכי הדין והסוהרים, התלוננו על החום הנורא. הייתה אווירה קפקאית, בית המשפט הוא קרקס ואני מקק בכלוב. 

מתוך המיצג "רנסנס" של תמיר ונוי. צילום: אלעד סריג

כולם נעמדו לכבוד כניסתו של השופט והדיון החל. רן דיבר בנחרצות, בחדות ובחכמה. לעומתו, הטוען המשטרתי מלמל מתחת לשפם, והיה בעל דיבור מהיר, מונוטוני ולא מובן – מה שגרם לקלדנית לעצור אותו שיחזור על דבריו מפעם לפעם, כדי שתוכל להבין מה הוא אומר. הוא לא בא מוכן כלל – דוחות הפעולה שהיו צריכים למלא השוטרים, הטפסים הכי בסיסיים הקשורים למעצר שלנו, לא נמצאו בתיק התביעה שלי ושל עצור נוסף, וגם כל הטקסט השקרי המתאר את האלימות שהפעלתי לכאורה כנגד הסוס נגנז לחלוטין. לתיקים שלנו נוספו סעיפים שבכלל לא נחקרנו עליהם, ולא קשורים אלינו, כמו סעיף הקשור לשריפת אבוקה, שבכלל יוחס לאחד העצורים שהיה איתנו בתחנת המשטרה קודם לכן ושוחרר.

הסעיף הכי חשוב ומדובר ללא ספק היה סעיף ׳איסור התעללות בבעלי חיים׳. רן הציג בפני השופט תיעודים שונים המפריכים את טענות המשטרה. הטוען המשטרתי אמר שגם למשטרה יש צילומי וידאו המתעדים את התקיפות שלנו, אך הקבצים כבדים מדי ולכן הוא לא יכול להציג אותם בפני בית המשפט. אני חושב שכל מי שישב באולם באותו רגע, כולל השופט, לא ידע אם לצחוק או לבכות בתגובה. לאחר כמה זמן, בדרישת השופט, הסרטונים באורח פלא נשלחו אליו בקלילות לוואטסאפ. הוא הראה לשופט בטלפון שלו את אותם הסרטונים המגושמים מהחקירה. השופט קבע כי לא ניתן להסיק מהם על התעללות בבעלי חיים, והבהיר שהוא לא מבין מה ההבדל בינינו לבין שאר האנשים שעומדים לידינו בסרטון. הרגשתי בסרט, רן היה דמות הגיבור לוחם הצדק ומולו עמד פקיד מושפל ועצבני שבכלל לא האמין לעצמו. השופט קבע שאיננו אשמים והורה לשחרר אותנו ממעצר. שוב, נאזקנו בידיים וברגליים, החזירו אותנו אל תא המעצר המטונף, והמתנו שם שעתיים נוספות עד ששחררו אותנו לחופשי.

מתוך המיצג "רנסנס" של תמיר ונוי. צילום: אלעד סריג

כשפגשתי את תמיר והמשפחה הרגשתי תחושות הקלה ושחרור שאני לא יכול לתאר. רק כמה שעות לפני כן חשבתי שיש סיכוי שאסיים את היום בכלא, אבל בחוץ מוזיאון תל אביב ובתי קפה. הייתי עדיין בשוק, תחושה של הזרה מעורבבת בשמחה, בכי, התרגשות וצער גדול. צער על החוויה שעברתי אבל לא פחות על כל אותם א.נשים שהמשטרה עוצרת על בסיס יומיומי על לא עוול בכפיהם. אוכלוסיות מוחלשות הסובלות מגזענות וממדיניות אפרטהייד, כמו פלסטינים ומבקשי מקלט. א.נשים שאין להם סנגור תותח בהתנדבות שמגיע יחד איתם לתחנת המשטרה, שאין להם מערכת תמיכה, שאף אחד לא מפגין ומחזק אותם מחוץ לתא המעצר. א.נשים שהם לגמרי לבד מול מערכות השיטור והמשפט הישראליות-יהודיות. שיטות מעצר כאלה וחמורות בהרבה מתקיימות כלפי אוכלוסיות החיות פה במדינה. זה קרה לפני המחאה, ואנחנו כולנו אפשרנו ועדיין מאפשרים לזה לקרות. האמת היא שמקרים כאלו יקרו גם אחרי המחאה אם לא נבין שהמלחמה האמיתית שלנו היא נגד עליונות יהודית וגזענות ובעד שוויון זכויות מלא לכלל אזרחי המדינה וחופש לעם הפלסטיני. עם ששולט על עם אחר לעולם לא יהיה חופשי. לעולם.

בהפגנות יש מגוון רחב של דעות פוליטיות, כאלה שתמיר ואני מתחברים אליהם יותר וכאלה שפחות. אבל אל תטעו, גם אם לא מדברים על זה מספיק – רבים מאיתנו מפגינים.ות עבור עתיד של סיום הכיבוש והאפרטהייד. המפגש הישיר שלנו עם השימוש בכוח מופרז, האלימות, התיקים התפורים והשקרים מצד גופי הכוח במדינה, נתנו לנו שיעור חשוב ביחס לעוולות שמתרחשות פה מאז ומתמיד. הייתה תחושה שמנסים לשבור ולהפיל אותנו. המפגש עם בית המשפט לימד אותנו שיעור בחשיבות של בית משפט הוגן. אבל אסור לשכוח שגם בית המשפט לא חף מחטא, ואם דרושה רפורמה, היא קשורה בעוולות שבית המשפט מאפשר, מתקף ומכשיר, לאורך שנים רבות, כלפי העם הפלסטיני ובני מיעוטים שזקוקים אף יותר להגנה. אנחנו דור שרואה בשידור חי כיצד הכיבוש משחית ומכלה הכל, החוצה ופנימה. מי שנותן יד לפוגרומים ולשריפת כפרים נותן יד לשריפה של המדינה כולה.
מיצב "רנסנס" של נוי ותמיר מוצג בגלריה רוזנפלד (המפעל 1) עד ה-23.9. הקרקס המשטרתי מוצג מדי מוצ"ש בקפלן