להחזיר את המוזיאונים: "עולם התרבות בסכנה קיומית גדולה"
יגאל כהן, מנכ"ל מוזיאון בית לוחמי הגטאות, חושב שאם קניונים ושווקים נפתחים אז בוודאי שמוזיאונים צריכים להיפתח והפיילוט לפתיחת המוזיאונים הוא בבחינת מעט מדי ואולי מאוחר מדי \\ טור דעה
יותר משמונה חודשים מקום העבודה שלי סגור.
מקום העבודה שלי הוא מוזיאון, מוסד תרבותי ומרכז חינוכי שיש לו תפקיד בעיצוב ובשמירה על זיכרון שחשוב לכולנו. מוזיאון בית לוחמי הגטאות הוא חבר של כבוד במשפחת המוזיאונים בישראל, לא רק מתוקף היותו אחד הראשונים שהוקמו במדינה הצעירה (1949), אלא בעיקר בשל היותו אבן שואבת לקהלים רבים מהארץ ומהעולם. מאז פרצה הקורונה לחיינו נמצאת משפחת המוזיאונים באי ודאות קיומית, ואנחנו בתוכה.
המוזיאון שהיה רגיל להיות שוקק חיים ומלא בקולות וברעשים של בני נוער, התמלא בחושך ובשקט קשים לעיכול. הרגשנו שנשמתו של "הבית" (כך מכונה בית לוחמי הגטאות בפי אוהביו) צומצמה עד דק עת רוב עובדיו הוצאו לחל"ת, והמוני המבקרים, בהם בני נוער רבים, פסקו מלבוא עקב סגירתו "הזמנית".
בתחילת הקיץ נוצר חלון הזדמנויות קצר שבו הורשו להגיע אלינו ולמוזיאונים אחרים מבקרים במסגרת התו הסגול. יצאנו מגדרנו כדי לגרום למבקרים שלנו לחזור, האמנו שנוכל לשמור על עצמנו ועל המקום המיוחד הזה פתוח ומלא חיים כבעבר. זכינו לכמה רגעי חסד: תלמידים חזרו, מבקרים עצמאיים מהארץ (ואפילו מהעולם) שבו לפקוד את המוזיאון, סטודנטים לחינוך הסתובבו שוב בין התערוכות. הם הפיחו בנו תקווה שבקרוב התקופה הזו תהיה מאחורינו. ואז הגיע הסגר השני.
לעיתים, בעיקר בסוף היום כשמעט העובדים שנותרו שבים לבתיהם והמבנה הגדול הזה עומד דומם, אני מסתובב ברחבי המוזיאון ומרגיש בעוצמה את השקט הזועק, והייאוש מתגנב והופך למחניק. הדאגה היא קיומית, ואני יודע כי כל מנהל מוזיאון או מוסד תרבות אחר בישראל מרגיש כך. ובתוך כל זה צפה ועולה דאגה הולכת ומתעצמת ממשהו גדול יותר. בהתחלה היה קשה להבחין בכך אבל ככל שעובר הזמן, מעמיקה ההבנה שישנה סכנה גדולה יותר, שלה יהיה הרבה יותר קשה למצוא מרפא – עולם התרבות שלנו בסכנה קיומית גדולה.
אני שומע אנשים רבים שמדברים על עולם התרבות כמותרות בתקופה כזאת, כדבר משני בחשיבותו ביחס לבריאות, לפרנסה, לחינוך. אני טוען שכל אלה ניזונים ומזינים את עולם התרבות שלנו ושל כל אומה, ובלעדיו הפגיעה בהם תהיה אנושה. עולם התרבות הוא נשמתה של החברה. באמצעותו אנחנו מגבשים את עולם הרגש שלנו. ההתרגשות ממופע מוזיקלי כובש, מהצגה מערערת, מסרט מרתק, ממפגש עם תערוכה חדשנית מאפשר לנו לקחת את היומיום שלנו אל מעבר לגובה האדמה.
בעיניי, החסר הגדול ביותר הוא המפגש האנושי הבלתי ניתן לתחליף. החל משיחות חולין לפני קונצרט או הצגת תאטרון, המשך בשירה משולהבת ביחד בקונצרט רוק וכלה במפגש האנושי שאני כל כך מתגעגע אליו עם קבוצות של בני נוער. אין תחליף לעין שפוגשת בעין, לקסם שנוצר ולזיכרון המשותף שמתבל את החיים שלנו בתיבול הכרחי.
זה יכול להיות אחרת. פיילוט לפתיחת מוזיאונים הוא אכן מבורך, אך הוא עומד בבחינת מעט מדי ומאוחר מדי. אם קניונים ושווקים נפתחים אז בוודאי שמוזיאונים צריכים להיפתח. מרחבי המוזיאון יכולים וצריכים להיות אחד המקומות הבטוחים והמוגנים ביותר ממגפת הקורונה. בטוחים ברמת הבריאות הפיזית והכרחיים לבריאות הנפשית של ילדינו. קברניטי המדינה בכלל ומשרד הבריאות בפרט, חייבים להתעשת ולהבין שאסור להשאיר את המוזיאונים סגורים, ושאין תחליף לתרומתם לתהליך ההתבגרות שילדינו צריכים לעבור, חייבים לעבור.
זה יכול להיות אחרת. החלטה על פתיחת כל המוזיאונים צריכה להתקבל, ויפה שעה אחת קודם. זה הזמן לפתוח את שערי כל המוזיאונים ומוסדות התרבות בזהירות, בהקפדה על הכללים ובכוונה לפצות על הזמן האבוד.
יגאל כהן הוא מנכ"ל בית לוחמי הגטאות