העולם כחדר המתנה: על הבושה בתקשורת הווטסאפ

ב"עד בוש", מסה מאת רונית מטלון שפורסמה בקובץ מסות לאחר מותה ("עד ארגיעה", הוצאת אפיק), תוהה הסופרת על רגע המוכר לכולנו, שבו הציפייה לבואו של מאן דהוא הופכת עודפת; אותו רגע שבו נמהלת ההמתנה בחרדה, ולבסוף, ברגע המובחן שאותו מטלון מבקשת לבודד, מתעוררת הבושה, מאדימה את פנינו נוכח מלצר או ברמן אקראי שמבטו החומל ייחרת מעתה בזכרוננו. להמתין עד בוש, כמאמרו המדויק של הביטוי העברי.

לאחרונה, בייחוד מאז שבת הזוג שלי טסה לטיול ממושך בחו"ל, ווטסאפ הפכה לערוץ התקשורת המרכזי שדרכו אני מתקשר עם בני אדם. בעל כורחי נשאבתי לניסוי החושף את הגיונותיו הכמוסים ביותר של המדיום, הגיונות המתכנסים תחת הכותרת הקולעת "אפליקציית מסרים מיידיים". רומנטיקן אמיתי מבקש להפריח עשרות יוני דואר ולהמתין חודשים עד שישתכנע שנמעניו לא חפצים להשיב לו, וגם אז יהיה באפשרותו להאשים את חבלי הדרך, את הדוור, את תיבת הספאם של האימייל. ווטסאפ, מעיקרה, איננה ששה לחסוך בשום אינפורמציה. היא לא מותירה מקום לאמתלות שווא. אני יודע שההודעה שלי התקבלה. אני יודע שהיא נקראה. אני יודע שטרם קיבלתי תשובה. והרי אני ממתין עד בוש.

אין לראות בכך בקשה ריאקציונרית לשוב לעידן יוני הדואר, אלא התראה צנועה על מקומה של הבושה בעידן שבו אנו חיים. בושה הנגזרת מן הכורח הטכנולוגי של המיידיות, ונכונה, אגב, לכל תמונה שעלתה לאינסטגרם ולא נענתה מספיק מהר בלבבות. המתנה בריאה הופכת מושג אנכרוניסטי, וכך רגע הגבול המציין את התעוררותה של הבושה. ההודעה אך נשלחה, הטור זה עתה נחתם, וכבר התחלתי להתבייש על פרסומו.