בחיל ורעדה: זו האומנות החדשה של עידן תום המגיפה

"הטראומה האישית והאוניברסלית הן שיובילו את היוצרות והיוצרים" (מתוך "חלומו של אבידן", סרטו של אבנר פיינגלרנט)
"הטראומה האישית והאוניברסלית הן שיובילו את היוצרות והיוצרים" (מתוך "חלומו של אבידן", סרטו של אבנר פיינגלרנט)

"היצירה החדשה, זו שתגיע אחרי המגיפה, תהיה מדויקת ומשמעותית יותר, יצירה שבה ישברו מחיצות בין סוגי האומנויות, יצירה שמחברת בין אנשים ונעה בתוכם" \\ אבנר פיינגלרנט, דיקאן הפקולטה לאמנויות בסמינר הקיבוצים, חוגג את המעבר למרכז העיר ואת העתיד של התרבות \\ טור אישי

בחיל ורעדה אני כותב על היום שאחרי, אם בכלל יש יום שאחרי או שיהיו הרבה ימים שינועו על רכבות הרים וירגילו אותנו למציאות חדשה בה תמיד יש מגיפה שאיתה נצטרך להתיידד. "בחיל ורעדה" של סרן קירקגור היה חיבור ששאל עצמו שאלות קיומיות ופילוסופיות, וכשאני משתמש במילים הללו אני מתבונן בנו הסטודנטים, היוצרים, האמנים, המורים החולמות והחולמים שעומדים מול מציאות שבורה ומנותצת, שבה אין יצירה חיה שבה הקיום תלוי תיווך המסך, אין אמנות בלתי אמצעית ואין מגע פשוט של הבל פה, מבט עיניים חי, נשימה וגוף, תנועה וקול.

ואני בכל זאת מדמיין את היום שבו היצירה החיה חוזרת לחלוננו, ובחיל ורעדה מבין שזו תהיה יצירה שופעת מתפרצת גדולה ואיכותית, שבה נקיא הרבה מהזוהמה שהצטברה במשך שנים של יצירה שהיה בה חוסר דיוק, שקר וגרפומניה, פופוליזם ומניפולציה, ועוד רגע ושלב הקינון יסתיים והזעזוע שעובר עולם התרבות והאומנות בשנה האחרונה יוביל לרנסנס.

התחושה היא שהיצירה החדשה, זו שתגיע אחרי המגיפה, תהיה מדויקת יותר, קרובה ומשמעותית יותר, יצירה שבה ישברו המחיצות של סוגי האומנויות השונות, קולנוע, מחול, במה ופלסטי יתחברו יחד, ללא הדיקטטורה המצמיתה של האוטר, זו תהיה יצירה קבוצתית שנעה בחופשיות בין האומנויות השונות ללא חשש, מחברת בין אנשים ונעה בתוכם כחלק מהקהילה ולא זרה לה.

פלורנטין, תתחדשי. המשכן החדש של הפקולטה לאמנויות בסמינר הקיבוצים (צילום: שי יובל)
פלורנטין, תתחדשי. המשכן החדש של הפקולטה לאמנויות בסמינר הקיבוצים (צילום: שי יובל)

הרי זה מה שקרה מאז ומתמיד לאחר תקופות קשות: מצד אחד, כמו בכל אסון וטראומה, לא כולם ישרדו. אולי אלו שימשיכו יהיו רק מי שלא יוכלו ללא היצירה, השאר יפרשו. מצד שני היצירה תהפוך למחויבת יותר, רצינית יותר גם כשהיא כולה הומור ושחוק, דקה יותר וחדה יותר. הטראומה האישית והאוניברסלית הן שיובילו את היוצרות והיוצרים להתכנס פנימה ולברוא מתוך השינוי והמטמורפוזה. זו היצירה שאני רוצה, זו היצירה שאת בואה אני רואה כשאני נמצא בחדר העריכה שלי ובצילומים, זו היצירה שאני מחכה לה מקהילת היוצרות והיוצרים וזו היצירה שאנחנו מלמדים את הסטודנטיות הסטודנטים שלנו, בפקולטה החדשה לאומנויות של סמינר הקיבוצים באחד העם 9 שבלב תל אביב. כהן או נביא? שאל אחד את אחד העם ואני שואל אודות האומנות – אמת וכנות או שרלטנות וחנופה?

כל תנועות האומנות החשובות נוצרו לאחר הטראומות הגדולות של האנושות, היצירות המשמעותיות של האדם נולדו ונבראו מתוך הכאב והחנק. רק שם, כשאנחנו דחוקים עם הגב אל הקיר ואין לאן לברוח, רק שם עולה אמת כנה, תעוזה ויושר פנימי שאומר את מה שצריך להישמע גם כשהוא בלתי נסבל, אבל האופן הצלול, האסתטי והחד פעמי, הופך אותו לביטוי של פלא, ליצירת אומנות, ואז אין מורא לא מהיצירה הפוליטית ולא מהיצירה החושפנית והחותכת את בשר הצופים.

"חלומו של אבידן", סרטו של אבנר פיינגלרנט, רביעי 20.1 21:15 בכאן 11  >>

 

כותבים הרבה על מות האומנות והתרבות ועבורי התקופה הקשה הזו רק חושפת ומגלה כמה אנחנו תלויים בגחלים הלוחשות הללו של היצירה, כמה אנחנו נזקקים לה, נואשות. אבל אנחנו רוצים אותה אמיתית ונוקבת, חד פעמית ומעמיקה, לא משוכפלת וגנרית, לא תלוית אג׳נדה ולא מטעם, אלא אומנות שבאה מעומק הנפש ולשם היא מכוונת.

לעתים היא תהיה מגמגמת לעתים מהססת, אפילו עם מהמורות בתוכה, אבל היא תהיה מתוך כוונה עמוקה ואיכפתיות – מילה היא מילה, שוט הוא שוט, סצנה היא סצנה, תו הוא תו, תנועה היא תנועה, צבע הוא צבע, כל רכיב צריך להיות מכוון ומדוד לתוך המקום הכאוב והפוצע שיוכל לנשום לתוכו כמו נשימה של ריפוי. היצירה הזו תהיה ייחודית וקיימת בכל מקום בו אדם כואב וזועק לביטוי, בכל מקום, בכל תחום ומכל אדם, ולא רק במקומות הפריבילגים אליהם הכסף מגיע מתוקף הכח ולא מתוקף הדבר.

כל תנועות האומנות החשובות נוצרו לאחר הטראומות הגדולות של האנושות. אבנר פיינגלרנט (צילום: מרטין קונץ)
כל תנועות האומנות החשובות נוצרו לאחר הטראומות הגדולות של האנושות. אבנר פיינגלרנט (צילום: מרטין קונץ)

זו האומנות החדשה של עידן תום המגיפה: מחויבת, כובשת, נוגעת, לא צינית, ונאמנה למוען ולנמען. המגיפה לימדה אותנו כמה אנו זקוקים לאחר שמולנו – לפנים, לגוף, לנשימה ולקול, שאינם מכאנים ואינם רק ווירטואלים, הם באמת בשר ודם, כמו המלאך בשמי ברלין שרצה להרגיש את הדם מהפצע בגופו ולהפסיק להיות אלמותי, כמו אודיסיאוס שעזב את הנצח של קליפסו וביקש את המסע הכואב אל הבית, הרגש האדם והחיה, כך גם אנחנו באלף השלישי זקוקים למגע הקרוב, האינטימי, האנושי, החומל והזועם, הבוטה והנוגע, הממיס והפוצע. אבל תמיד מגע. בלי ציניות. שם האומנות ושם נהיה גם אנחנו.

פרופ׳ אבנר פיינגלרנט הוא דיקאן הפקולטה לאומנויות של סמינר הקיבוצים בלב תל אביב, יוצר קולנוע עצמאי, הקים וניהל את בית הספר לקולנוע ואת פסטיבל קולנוע דרום במכללת ספיר שעל גבול עזה-שדרות. סרטו התיעודי "חלומו של אבידן" ישודר ברביעי הקרוב (20.1) ב-21:15 בכאן 11